“היו עולין (רבן גמליאל, רבי אלעזר בן עזריה, רבי יהושע ורבי עקיבא) לירושלים כיון שהגיעו להר הצופים (מקום שממנו צופים על ירושלים) קרעו בגדיהם (על החורבן). כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הן בוכין ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: מקום שכתוב בו “והזר הקרב יומת” (על קדש הקדשים, שרק כהן גדול פעם בשנה נכנס שם) ועכשיו שועלים הלכו בו – ולא נבכה? אמר להן: לכך אני מצחק – דכתיב (ישעיהו ח) ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו .. (בנבואה זו מוזכר גם אוריה שניבא בתקופת ירמיהו על חורבן בית ראשון, וגם את זכריה שהיה זמן רב אחר כך בתקופת בית שני, ולכאורה אלו שתי נבואות רחוקות אלא ש)תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. באוריה כתיב: “לכן בגללכם ציון שדה תחרש”. (עונש של חורבן והרס שלא נתפסו אז) בזכריה כתיב: “עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים” (מענייני הגאולה) עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה (ההרס והחורבן הללו) בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו: עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו.”
ויש כאן לפחות שתי שאלות ברורות בסיפור המיוחד והמדהים הזה:
א) כיצד רבי עקיבא לא מבין על מה חברים בוכים. בעוד רבי עקיבא בוודאי ידע על חורבן בית המקדש, והרי הוא בעצמו קרע קודם לכן את בגדיו יחד עם חבריו על דבר החורבן.
ב) בכל זאת – רואים מקרה כל כך מזעזע, ששועלים מהלכים בתוך קדש הקדשים, וצוחקים מכך. והרי יש לנו כלל שכל דבר בעתו! היינו בשעת עצב – עצב. ובשעת שמחה – שמחה. ומדוע רבי עקיבא צוחק בזמן עצוב שכזה.
ויובן על פי דבריו של החתם סופר שמביא את דבריו של יעקב בעניינו של יוסף. שמיאן להתנחם על יוסף בנו, על אף שהכיר בכותנתו והבין בדעתו כי יוסף כנראה אינו בין החיים. וכפי שאמר : “.. ויאמר כתנת בני חיה רעה אכלתהו טרף טרף יוסף” ועל אף ההכרה הזו סירב להתנחם על מותו ולהמשיך את מסעות חייו ולשוב לשגרתו. שנאמר : “ויקמו כל בניו וכל בנתיו לנחמו וימאן להתנחם ויאמר כי ארד אל בני אבל שאלה ויבך אתו אביו” ומביאים חז”ל וכפי שהסביר רש”י במקום – שהסיבה היא שיש גזירה שהמת אכן נשכח מהלב. אך לא החי. כי יש גזירה שהלב של קרובי הנפטר, יוכל להמשיך בשגרת חייהם, אך לא החי, כי הלב מרגיש אם לא שיגזרו עליו להפסיק זאת!. כי אכן יוסף חי היה, ואכן יעקב ראה אותו בסופו של דבר, ואלו היו השנים הטובות ביותר שלו.
ולאחר הדברים והאמת הללו מסביר החתם סופר שכך הוא בעניין בית המקדש, שהרי הוא חי ופועם בלבנו בכל רגע ובכל עת. ולכן מעולם לא קיבלנו ולא נקבל עליו תנחומין. כי חי הוא. והכאב על גלותה של ירושלים ועל השועלים שהלכו ומהלכים בה מקונן עמוק בלב כל יהודי המחובר ומכיר בשורשיו, ועל כן איננו מרפים מכאב האובדן והאבלות על ירושלים לרגע, כי זהו גופא מראה את חיותו של בית המקדש, על נצחיותה של ירושלים. על עוצמת החשיבות והזיכרון של אמת שלא תדחק מאיתנו אפילו בראש שמחתנו, בזמניםן המיוחדים ביותר שלנו. כי לא עזבנו את ירושלים ואת בית המקדש לרגע ועד שמזכירים עליהם כשישים פעמים ביום בתפילותינו!
וזהו שנאמר על המתאבלים בחורבן ירושלים שזוכים ורואים בשמחתה. כנאמר במסכת תענית: “כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה”. וזהו שנאמר שזוכים ורואים בשמחתה אין הכוונה דווקא על העתיד, אלא אפילו עכשיו. כיוון שהאבלות והזיכרון של ירושלים הוא מעיד על חייה ועל נצחיותה, בזה רואים את גאולתה ואת נצחיותה כבר כאן ועכשיו. כי וודאי תשוב לאיתנה.
וזהו שאמר רבי עקיבא לחבריו. אני מתאבל אתכם ואני מבין את גודל הכאב והזיכרון. אך דווקא בגלל זה שאנו קורעים ובוכים, (כנבואתו של אוריה) זוהי ההוכחה שהבניין הוא נצחי, שהוא נקבע באומתנו, ברגשותינו, במוחינו בתודעתנו וכן בעולמות העליונים לעולם, ולכן אני שמח – כי בנבואת אוריה וזכרון הבית תלויה נבואתו של זכריה על הגאולה האמיתית והשלימה שכבר נמצאת ותתגלה במהרה בימינו בעגלא דידן בע”ה תיכף ומיד ממש.
