“ויהי ביום השישי לקטו לחם משנה שני העומר לאחד … ” (טז, כב)
“לקטו לחם משנה” – אמר רבי אבא, חייב אדם לבצוע על שתי ככרות בשבת, דכתיב “לחם משנה”, ואמר רב אשי, חזינא לרב כהנא דנקט תרתי ובצע חדא, אמר לקטו כתיב (מסכת שבת קי”ז:) .
דין זה נלמד מכך שבפרשת המן התורה מספרת שבני ישראל היו מלקטים בכל יום כמות קבועה של מן לכל אדם – “עומר לגולגולת”, ורק ביום השישי לקטו כמות כפולה – “לחם משנה” – שני עומרים לאדם. מכאן למד רבי אבא שיש לבצוע בכל שבת על לחם משנה.
מדברי “הכולבו” (סימן כ”ד) נראה שדברי רבי אבא הם דרשה גמורה, והחובה לאכול “לחם משנה” היא חובה מן התורה. לדבריו, המילים “לחם משנה” מיותרות בפסוק, שהרי כבר נאמר שבכול יום לקטו עומר אחד וביום שישי לקטו שני עומרים, וייתור זה לא בא אלא ללמד שחייבים לבצוע בשבת על לחם משנה. גם הט”ז ( תרע”ח , ס”ק ב ) וערוך השולחן (רע”ד א ) כותבים שהחובה לבצוע על הלחם משנה היא מן התורה. אולם פשטות הגמרא היא שאין כאן דרשה גמורה אלא אסמכתא בלבד, ולחם משנה הוא דין דרבנן, זכר למן. כך כותבים הריטב”א והמאירי וכך נראה מרוב האחרונים שולחן ערוך הרב ומשנה ברורה. לדעת האר”י יש לסדר על השולחן שנים עשר כיכרות בכל ארוחה, כנגד שנים עשר הכיכרות של לחם הפנים, וכפי שנאמר בפיוט שכתב האר”י לסעודת שבת בבוקר: “יגלי לן טעמי דבתריסר נהמי”.
משמעותו של “לחם משנה” שחובה לבצוע בשבת, ראשית, מדרש תהילים (תהילים צ”ב, א) מצביע על כך שכל ענייניה של השבת כפולים: הלחם כפול (לחם משנה) , הקורבן כפול (שני כבשים) , השכר והעונש כפולים. ועוד מסתבר שהכפילות מצביעה על הברכה המיוחדת של השבת, על השפע המיוחד שיש בה ועל הנשמה היתרה שניתנה בה (גור אריה , דברים ה, סוף אות ג) .
מעבר לכך, יש משמעות מיוחדת לעובדה שהמן לא ירד בשבת, אלא ירדה כמות כפולה של מן ביום שישי.
חז”ל בבראשית רבה (י”א, ב) רואים בכך ביטוי לברכתה וקדושתה של השבת: “ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו” – רבי ישמעאל אומר: ברכו במן וקדשו במן. ברכו במן , שכל ימות השבוע היה יורד עומר , ובערב שבת שני עומרים. וקדשו במן, שלא ירד בו כל עיקר. ברכתה וקדושתה של השבת הן בכך שמאכלי השבת אינם מגיעים בשבת אלא ניתנים כבר מיום שישי. הברכה בשבת איננה רק בשפע המאכלים שיש בה , אלא בכך שלא מכינים אותם בשבת.
בדרך כלל אנשים רגילים להבין שבימות החול אנו דואגים ליכולת הקיום שלנו בשבת. הדבר נכון מבחינה טכנית , אולם מבחינה מהותית הדבר הוא הפוך , קדושת שבת היא משפיעה ברכה על ימות החול. העובדה שלא לוקטים בשבת יוצרת קדושה וברכה ומביאה את השפע לימות החול. כאשר אנו אוכלים לחם משנה בשבת , אנו חשים בקדושת השבת. אנו חשים בקדושה במיוחדת שנוצרה דווקא מפאת העובדה שלא לקטנו בשבת, שקידשנו את השבת. פעלנו בשבת, ובכל זאת יש לנו כמות כפולה . עוצמתו של השבוע שואבת מקדושת השבת , מגיעה מההתעלות המיוחדת שאילה הגענו בשבת.
ההלכה והקבלה חלוקים באופן אחיזת הלחם משנה. לפי תורת הנגלה יש לאוחזם בצורה שחלה אחת מונחת על גבי השנייה, ואילו לפי תורת הקבלה יש לאוחזם בצורה ששתי החלות מונחות זו ליד זו בצורה שווה. האדמו”ר הזקן מבאר את טעם העניין, מפני שתורת הנגלה עניינה אור ישר המורה על האור כפי שיורד בסדר ההשתלשלות שבו ישנם דרגות של משפיע ומקבל, וזעיר אנפין משפיע למלכות. ואילו תורת הנסתר מתייחסת ללחם שבשבת בבחינת אור חוזר של המקיף העליון המקיף את כל העולם בשווה, דהיינו עולם העקודים, כפי שהוא במקורו, כי מאכלי שבת בעולם התוהו שקדם לעולם התיקון ובו היו נעדרות בחינות אלו של משפיע ומקבל.
