פרשת לך לך - דבר הרב
אמרי אחותי את למען ייטב לי בעבורך וחייתה נפשי בגללך…
בפרשת השבוע מסופר שאברהם ושרה עוברים נסיון (גם הוא לא פשוט בעיננו), שבו לאחר שהקב”ה מצווה את אברהם אבינו לעזוב את ארצו מולדתו ובית אביו, אל הארץ אשר אראך- הנה זו הארץ – בכלל אינה ראוייה למגורים כי שם (ודווקא שם) יש רעב גדול.. עד שהם נאלצים לרדת למצרים. ושם לאחר שאברהם מבין את יופיה העצום של שרה אומר לה אברהם שלא תאמר שהיא אשתו אלא אחותו ומדוע? התפיסה הפשוטה והראשונית היא שלא יהרגו את אברהם כדי לשאת את אשתו. אלא שאברהם מוסיף פה טעם מפתיע ביותר ואומר לאשתו “אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך” ורק אחר כך מוסיף “וחייתה נפשי בגללך”. האומנם אפשר לומר שאברהם אבי אומתנו הקדושה מסכן את שרה אמנו “למען ייטב לי בעבורך”? השאלה מתחזקת עוד יותר במה שכותב רש”י (מבלי שום חשש) – כדי שיתנו לי מתנות…
כדי להבין זאת יש להבין יסוד גדול מאוד הכתוב במדרש (על פסוק במשלי) “דעה קנית מה חסרת, דעה חסרת מה קנית”…. כי אדם שיש לו דעה אלוקית הראייה שלו היא שונה לחלוטין, וממילא כל מעשיו והתנהגותו היא אחרת מהמצופה, כי אינו חושב במושגי העולם, ולהיפך, לאדם יכולים להיות קניינים רבים הנחשבים בעולם (גשמיים או רוחניים) אך אם אין לו את הדעה הנכונה ייתכן וכל הקניינים הללו אינם מועילים או שווים ואף יכולים להזיק.. ולכן סוחר קטן מתאמץ לפעמים להשיג סחורה מסויימת ולהתפרנס ממנה. בעוד שסוחר גדול יותר דווקא רוצה למוכרה כי רואה את שוויה וערכה העתידי, או למשל -בחור צעיר מעריץ גדול ממנו, אך לא זוכה לקבל ממנו (כי עסוק בהערצה) בעוד בחור צעיר אחר לומד ממנו (ופחות עסוק בהערצתו). או לדוגמא – אדם אחד עוסק בלקנות את כל תענוגי עולם הזה שרק יוכל ולעיתים אף מאבד כל צלם אנוש, בעוד אדם אחר מוותר על תענוגים רבים בעולם הזה כדי להשיג צלם אלוקי. וכמו כן לפי הדעת האלוקית של האדם ישתנו מעשיו ומגמותיו מן הקצה אל הקצה.
וכך הוא גם בעבודת השם, האדם שחי על פי חוקי הבורא פחות עסוק ב”איך הוא נראה” (אף שגם בזה ישנם חוקים וצריכים להיות נקיים גם מבני אדם) אלא ב”מה השם רוצה ממני”. וכן אדם שהוא “פנימי” יותר בעבודתו לקונו שואל את עצמו תדיר כיצד יוכל לגלות את הרצון האלוקי אל הפועל. ופחות עסוק ברצונו האישי.
ועל אחת כמה וכמה אצל אברהם שהיה בחינת מרכבה לקדושה, כמאמר “האבות הם הם המרכבה”, והיינו שכל ימיהם היו בטלים לרצונו יתברך כמרכבה הבטלה אל הרוכב (ובזה המרכבה כפשוטה עדיפה מהסוס, שהסוס בזמן מנוחת הרוכב עוסק בצרכיו, מה שאין כן המרכבה עסוקה רק בצורכי הרוכב), ולכן האבות לא עסקו כל כך בעניניהם האישיים אלא בהוצאה לפועל של רצונות השם.
ובזה יובן שכשאברהם אבינו עומד בנסיון שכזה – שאחרי שהשם מבטיחו שיתעשר, הוא אף צריך לתור אחר אוכל – אין הוא מאבד לרגע את בטחונו בצדקת מאמר השם – אלא אדרבא – מחפש את הדרך לקיים את דבר השם במהירות האפשרית, ולכן הוא אומר לשרה (עוד מעבר למחשבה על חייו) , אמרי נא אחותי את , כדי שנקיים את רצון השם שהרי אז ייטב לי בעבורך, ורק אחרי זה יתקיים גם וחייתה נפשי בגללך. (שזה גם וודאי רצון השם). ובזוהר מוסבר שהיה פשוט לאברהם שלא ניתן לפגוע בשרה בשל צדקותה אלא שיש לעשות פעולות בדרך הטבע כדי ליצור את הדרך הנכונה לכך. ואף על פי שפועלים בדרך הטבע, עדיין לא מוותרים על גילוי הרצון האלוקי – ואדרבא מתוך הנסיון הצמיחו אברהם ושרה את מאמר השם “ואברכך” (וכפרש”י בממון) , מבלי לחכות שהדברים יצמחו מעצמם. ומבלי לחשוש על עצמם. כי הם שליחים אלוקיים.
ועל אף שאנו הקטנים לא מתקרבים לשמץ קצה מעלתם הרמה, בכל זאת אמרו רז”ל שצריך אדם לאמר “מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותיי” ו”מעשה אבות סימן לבנים”, ועל כן יש לנו ללמוד מהדברים לשנות את התפיסה ולשאול כל פעם מחדש “האם אני עושה את מה שאני רוצה ונראה לי יפה ומכובד” או את רצון השם ומה שמכובד בעיניו. כי רב הצפון המחכה לכל אחד ואחת מאת השם, רק צריכים ללכת בדרכו וברצונותיו, ולגלותם אל העולם ואז ממילא מגיעה רווח תשועה והצלה לנו ולכל עמו ישראל. אמן.
