בתחילת פרשת פנחס נאמר: “פנחס בן אלעזר בן אהרון הכוהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם וגו’. לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום”.
אפשר להבין ששכר גדול זה ניתן לפנחס בעקבות המעשה החשוב שעשה ועצר את המגיפה. אולם לא כך הבינו חז”ל. בסוף פרשת בלק אומר רש”י על פי מדרש תנחומא: “והמה בוכים.,נתעלמה ממנו (משה) הלכה , געו כולם בבכיה. בעגל עמד משה כנגד שישים ריבוא, שנאמר ‘ויטחן עד אשר דק ‘ , וכאן רפו ידיו? אלא, כדי שיבוא פנחס ויטול את הראוי לו”. רואים אנו שמלכתחילה זימנו לפנחס את ההזדמנות לעשות המעשה הגדול, כדי שיבוא ויטול את הראוי לו.
אמר הגר”ש וולבה שליט”א, יש כאן בשורה נפלאה ועידוד עצום לכל אחד ואחד מאתנו!
במשנה נאמר: “אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום”. “שאין לך אדם שאין לו שעה” – היינו שכל אדם החי עלי אדמות נשלח לכאן לביצוע שליחות מסוימת למען העולם! עלינו לדעת שלכל יחיד ויחיד ישנה שעה מסוימת שעבורה ירדה נשמתו לעולם הזה. ובאותה שעה הוא יכול לפעול דברים ששום אדם אחר אינו יכול לפעול!
איננו חיים כלל עם המחשבה והידיעה החשובה מאוד – שכל אחד מאתנו בא לעולם לצורך מילוי תפקיד מסוים ומוגדר. לכל אחד ואחד נועד תפקידו! ובשמים מצפים ליחיד שיעשה את המעשה הנכון בזמן המתאים ובמקום שנועד לכך!
זהו פשר עניינו של פנחס.
נועד לו התפקיד הגדול של הצלת הרבים, ומשימה זו ציפתה לו ורק לו. לכן נתעלמה ההלכה ממשה, כדי שיבוא פנחס וייזכר בהלכה. ומכיוון שנזכר, הוטל עליו להוציאה אל הפועל כך זכה לשכר הגדול של “ברית כהונת עולם”, לו ולזרעו אחריו.
כיצד מגלים את התפקיד המיועד?
במשלי נאמר: “לאדם מערכי לב , ומה’ מענה לדום”.
מבאר הגר”א: “לכל אדם ואדם יש לו דרך בפני עצמו ללילך בו. כי אין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהן דומין זה לזה, ואין טבע שני בני אדם שווים. וכשהיו נביאים , היו הולכים אצל נביאים לדרוש את ה’, והיה הנביא אומר על פי משפט הנבואה דרכו אשר ילך בה לפי שורש נשמתו ולפי טבע גופו. וזה לאדם מערכי לב, שלא היה רק לערוך לבבו לדרוש את ה’ בכל לבבו , ומה’ היה מענה לדון על ידי הנביא איך יתנהג.
כיום, כשאין לנו נביאים, מי יגלה את אוזננו בדבר השליחות שנועדה לנו? כיצד נוכל לברר ולדעת מה מצפים מאתנו. תשובה לשאלות אפשר למצוא בעניינו של פנחס.
“וירא פנחס -ראה ונזכר הלכה”.היתה לו אפשרות להתעלם מכל העניין ולהמשיך בדרכו. הוא יכול היה להטיל את האחריות על משה שהיה שם ולהסתלק. אך הוא לא עשה כן, אלא גילה אחריות ורצון לפעול. הוא שאל את עצמו מה אני יכול לתרום כאן, ולכן זכה שהוטלה עליו המשימה. כך הגיע אל תפקידו, ואל השכר הגדול הנלווה אליו.
זהו ה”סוד”, כך מגלים את התפקיד. כל זמן שאדם רואה רק את עצמו ואינו מודע לכך שהוא וחייו שייכים לכלל ישראל, הוא לא ימצא את תפקידו! לעומת זאת, כל מי שיש לו מבט לעבר כלל ישראל, מי שחי בתחושה שהוא שייך לכלל, הוא ימצא בבוא היום את תחום הפעולה שבו עליו לפעול למען הכלל. מן השמים ינחו אותו, בבחינת “בדרך שאדם רוצה לילך, בה מוליכין אותו”.
כל אחד ואחד מאתנו הוא מבחינה מסוימת יחיד בעולמו. על כל יחיד להכיר בכך שהוא יצירה חד פעמית! עליו לדעת שבכל הדורות מאז בריאת העולם ועד קץ הימים, לא היה ולא יהיה אדם עם כוחות ועם ייעוד כמו הכוחות והייעוד שניתנו לו.
עלינו לשנן ולהבין שלא במקרה נולדנו ולא במקרה אנו חיים.
באנו לכאן לשליחות מסוימת, ולצורך זה קיבלנו את הכוחות המתאימים. כל אחד מאתנו יש לו מקום ויש לו שעה. אין אדם שאין לו תרומה לתרום לעולם. אם נשכיל ללמוד ולעבוד את ה’ מתוך מבט אל הכלל, נוכל להגיע אל ייעודנו ולמלא את שליחותנו. אשרינו!
