השוחט חיה או עוף חייב לכסות את דמם , אבל השוחט בהמה , אינו צריך לכסות את דמה, שנאמר “על הארץ תשפכנו כמים”. ונחלקו חכמים לגבי שור הבר, לדעת רבי יוסי הוא מין חיה הואיל והוא גדל בר. אך דעת חכמים שהוא מין בהמה שברח למדבר ונעשה שור בר. לרוב הפוסקים הלכה כחכמים שהוא מין בהמה ואין צריך לכסות את דמו (טור ושו”ע כח, ד) . ויש חוששים לכתחילה לדעת הסוברים שהוא מין חיה , ומכסים את דמו (רמ”א כח , ד ; כף החיים כד ) .
כאשר ישנו בעל חיים שיש ספק אם הוא חיה או בהמה , יש לכסות את דמו מספק ( בתלמוד מובא כדוגמא לדין זה בעל חיים ששמו כוי). המשותף לחיה ועוף שהם רגילים לחיות בחופש וצריך לצוד אותם, אבל בהמות רגילות לחיות אצל בני האדם שמאכילים אותם. ואומנם גם תרנגולים, שהם עופות , רגילים לחיות אצל בני האדם, אבל לא חילקה התורה בין מיני העוף, אלא כיוון שרוב העופות רגילים לחיות בחופש, גם המינים המעטים המבויתים בכללם ( שו”ע כח, א ; ש”ך א ) .
מבחינת האדם, המצווה הזו מוטלת לכתחילה על השוחט. אולם אם הוא לא קיים את המצווה , המצווה מוטלת על כל אדם. וכך פסק הרמב”ם: “ומי ששחט הוא יכסה שנאמר וכסהו בעפר, ואם לא כסהו וראהו אחר חייב לכסתו שזו מצווה בפני עצמה ואינה תלויה בשוחט בלבד”. מפרשים רבים נחלקו בשאלה מה רמת החיוב המוטלת על השוחט עצמו. האם יכול הוא למנות שליח שיעשה זאת במקומו, או שזו חובה אישית בלתי ניתנת להעברה. מנגד יש שכתבו שניתן לבצע את הכיסוי גם באמצעות שליח שאינו כשיר לשליחות כגון קטן. עם זאת, מי שראה דם חיה שלא כוסה על ידי השוחט, חייב לכסותו. לפני ביצוע המצווה תיקנו חז”ל ברכה מיוחדת: “ברוך אתה ה’ אלוקינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וצוונו על כיסוי דם בעפר” . אבל אם יש ספק אם בעל החיים צריך כיסוי או לא מספק מכסים ללא ברכה כי “ספק ברכות להקל”. דרך הכיסוי של הדם היא לכסות בעפר, אך הגדרת המילה “עפר” בהלכה כוללת חומרים נוספים כגון: אדמה , חול, זבל, חרס טחון, אפר שרפה, נעורת של פשתן, נסורת וכדומה. אדם ששחט בעל חיים וכיסה את דמו כנדרש, והרוח גילתה שוב את הדם, אין לומר שמכיוון שבאותו זמן בו היה הדם מכוסה, נפטר האדם מהמצווה, ושוב לא יהיה מחויב בה, אלא אם כיסהו ונתגלה חייב לכסות את הדם אפילו מאה פעמים, וזאת על פי הכלל שאין דיחוי למצוות. אין חובה לכסות את כל הדם ואפשר לכסות רק חלק קטן מהדם, אבל חייבים לכסות לפחות חלק מ”דם הנפש” – הדם שיוצא ראשון מהצוואר (שבו “יוצאת נפש החיה”).
טעם המצווה לדעת ספר החינוך, ( מצוה קפז) מכיוון ש”הדם הוא הנפש”, יש לכסות את הדם ולהסתירו לפני אכילת בשר, כי יש אכזריות מסוימת באכילת הבשר בעוד הנפש שפוכה לפני האוכל. ( בדומה לאיסור אבר מן החי ). לדעת הרב קוק ( חזון הצמחונות והשלום יד) כיסוי הדם נועד לבטא בושה על הרג החיה אותה אנו אוכלים, שלא הגענו עדיין למדרגה המוסרית לפיה אין ראוי לאכול בעלי חיים, ובכך לחנך את האנושות אט אט להפחית באכילת בשר. אך לעניין בהמות הוסיף שם , שמאחר שהאדם מרגיש בעלות על הבהמות , אם נחייב אותו בכיסוי הדם גם עליהן למעשה נחייבו להתבייש מאוד, ובכך הוא רק יזלזל בבושה כיוון שהוא לא מרגיש אכזריות בשימוש בבהמה שהוא רואה כחפץ , מאחר שהיא “סועדת על שולחנו”.
