ובתוכן מצווה זו מצאנו דבר מעניין מאוד. שלא לוקחים עשר אחוז מכל הבהמות אלא יש להעבירם תחת פתח צר שיש בו מעבר דרך כלל – לעז, או כבשה, או פר אחד, ואימותיהן פועות או קוראות להם בקולן מבחוץ, והם עוברים ויוצאים מהפתח ההוא, כאשר העשירי שעובר הוא יהיה קודש. והיו מסמנים אותו בצבע אדום וכך היו המעושרים מסומנים. לאחר מכן אלו הם המעושרים שמגיעים לבית המקדש.
והדבר דורש ביאור, כי לכאורה יש לשאול ולחקור – הלא – אם האדם הינו עשיר גדול, ויש לו אלף אלפי בהמות (היינו מיליון) וצריך הוא לעשרם, יוצא שהוא צריך להעביר מיליון בהמות בדרך המתוארת לעיל, שזהו טורח עצום! והלא לכאורה טוב היה יותר שפשוט יפריש מאה אלף בהמות ויקריבם בירושלים ויעשה סעודת מרעים וסעודת עניים ענקית, כראוי וכיאה לעושרו, וחסל. ומדוע מחייבת אותו התורה לטרוח כל כך ולספור את כל בהמותיו, הוא ועבדיו, שהרי זו עבודה גדולה ועצומה עבורו ועבור פועליו.
אלא כאן מלמדת אותנו התורה יסוד נפלא – שהאדם צריך לדעת שגם מה שהוא נותן, זה רק לאחר שהוא ספר ומנה את כל מה שהשם נתן לו, ומרגיש ורואה ומפנים שגם מה שהוא מחזיר להשם את האחד העשירי זה לאחר שהוא קיבל תשעה לפניו. ובזה תגדל תודתו והערכתו הן על הרוב שקיבל והן על המיעוט שנתבקש לתת מכל אשר לו. כי לפי יכולת הערכת והוקרת הטוב אשר ניתן לו, גדלה הרגשת והעצמת הרצון לתת ולהחזיר, עד כי כדבר קטון נחשבים מאה אלף בהמות הללו, שהרי הם רק אחד מתוך עשר בלבד, כפי שהדבר מובן לאחר שספר והרגיש את מיעוטם. מה שאין כן שאדם מתעלם מהקשר של האחד לכל התשעה שלפניו הרי זה עלול להכביד את לבו ולגרום לו להרגשת הפסד, שהרי זה עתה הוציא דרך משל מאה אלף בקר! ובזאת התורה לימדה אותנו כמה חשוב להתבונן ולהזכיר ולשים את לבנו בכל הטוב אשר נתן לנו השם, למען נוכל להעריך, ולהודות ולתת ולהעניק.
ובזה יובן ג”כ סוד מה שאמרו חז”ל על הפסוק “עשר תעשר… ” עשר בשביל שתתעשר. כי מלבד הסגולה העצומה שישנה במעשר עצמו, הנה עוד זאת יש כאן רמז – שכל מה שאדם מעשר, אינו חלק בפני עצמו אלא הוא חלק אחד המחובר לעוד עשרה חלקים. וכאשר האדם מכיר בכך שחלק זה שייך להשם, גורר עמו את שאר החלקים. כלומר – שאף שמשתמש בהם כעת לחולין, עדיין אכילתו ושתייתו אותם מותרת ואפשרית רק לאחר הפרשת הבהמה האחת, ובזה הן ניתרות כולן. והיינו שבכח המעשר לקשור את כל העשרה יחדיו. ועד שדרשו גדולי החסידות שמי שמעשר סופו שבשנה לאחר מכן כל העשר האלו יהיו מעשר. (היינו עשר – ואז תתעשר, מלשון עשר, שהם גם מסמנים על עשירות, כי כעת יש לו פי עשר משנה שעברה בע”ה) כי מגלה הוא שהן אינן תשע בהמות נפרדות בפני עצמן אלא שהם חלק ממאגד של עשיריה, כי בזה שהעשירי קודש להשם הוא מעלה עמו את כל התשע האחרות. והן עתידות להיות קודש בפני עצמן.
והדברים עמוקים ויש ללמוד מהם לכל חלקי החיים, אך יסוד הדבר הוא שתהיה כל מגמתינו וחפצנו להעלות את העולם כולו על כל פרטיו להשם על ידי שנקדש את המעט שתלוי בנו. כי מעט אור דוחה הרבה מן החושך, ושאדם מתאמץ מעט, הן במצוות עשה לעשות קצת יותר מרגילותו, והן בלא תעשה להתגבר עוד מעט על היצר הרע, ועוד מעט ואין רשע ואיננו, כי כבר אמרו חז”ל במסכת אבות (פרק ב) “לא עלייך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה” והיינו שאף שאין בכוחנו להרים את כל העולם כולו ולקדשו, גם לא זאת דרשו מאיתנו כלל. אלא שהנדרש מאיתנו שאנו נעלה אפילו את החלק האחד חלקי עשר הנדרש מאיתנו, בכל חלק ועניין שאנו עוסקים בו, והשם יעשה הטוב בעיניו, שהרי כולו טוב וחסד כל היום, והוא בוודאי יגמור את מלאכת הארת חשכת הגלות ויביא את הגאולה האמיתית והשלימה במהרה בימינו אמן סלה.
