פרשת דברים- דבר הרב

ב”ה

מי רואה בשמחתה של ירושלים?

הגמרא במסכת תענית מספרת לנו ש”כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה”, ולכאורה הדבר תמוה שהיה צריך להיכתב “יזכה ויראה בשמחתה”, בלשון עתיד ולא בלשון הווה… 

והתשובה מתחילה עם ההווה. כי להתאבל בימינו על ירושלים, שנחרבה לפני כ2000 שנה זה קצת קשה. ועוד לצום ולומר קינות, ולהרגיש בליבנו דבר שלא קרה בימינו ולא בימי אבותינו זה קשה עד מאוד…
ואיך הלב שבקושי זוכר מה היה לפני שנים מועטות, יתאבל על צרות כה רחוקות של דורות אחרים? 

החת”ם סופר מסביר זאת בתשובה נפלאה, שבה הוא מקשר זאת עם סירובו של יעקב להתנחם על יוסף.  שהרי לכשהבין שיוסף נטרף וחיה רעה אכלתהו, הוא מיאן לקבל עליו תנחומים, ככתוב : “ויקמו כל בניו וכל בנתיו לנחמו וימאן להתנחם…”  ומסבירים המפרשים (וכך מובא גם ברש”י על המקום)  שאין המת מקבל תנחומים על מי שלא מת בפועל., ולכן יעקב לא יכל היה להירגע ולא לשקוט על כך. 

מסביר החתם סופר יסוד נפלא, שמי שאצלו בית המקדש נשכח ואינו מייחל לו עוד, ואינו מאמין בתקומתו, וודאי שלא יוכל להתאבל על העבר כי קיבל עליו תנחומים.    אך כשיהודי לומד ויודע שבית המקדש שעתיד להיבנות במהרה בב”א הוא אחד מעיקרי האמונה והציפייה לזמן גאולתנו. ממילא לא יכול לקבל תנחומין, כי הדבר חי אצלו עד מאוד! כי איך יקבל תנחומין על דבר שנוגע בעיקר אמונתנו ועיקר מגמתינו.   ואיך נאמר פעמים כה רבות ביום, ובכל תפילה ותפילה,  שאנו מצפים לבניינו , ונקבל על כך תנחומין?

ישנה אגדה שכשנפוליאון המצביא הצרפתי הנודע  ראה שבני ישראל בוכים בתשעה באב שאל שיבררו לו מה זה ועל מה.  ויפרו לו שבוכים על חורבן בית המקדש. התפלא ושאל : מתי נחרב בית המקדש הזה לפני כמה ימים?  וסיפרו לו שמדובר (אז) על קרוב ל1800 שנה.    הבין נפוליון ואמר אם כך העם הזה מתאבל על דבר זמן כה רב – ודאי שיזכה לראות בבניינו. 

אלא שההבדל בינינו לבין נפוליאון שהוא ראה זאת כמשהו עתידי,  אך אצל יהודי – ההשתוקקות הזו שעומדת בבסיס האמונה היהודית, היא משהו יום יומי, המחשבה, הכמיהה, הלימוד, וההבנה על בנין בית המקדש היא היא זאת שמסרבת לקבל תנחומין על חורבנו,  ולכן היא היא זאת שגורמת לנו לראות כבר את בניינו.  כלומר שיהודי כזה שחושב על בית המקדש ומתאבל עליו,  כשהוא חושב על בניינו ומתבונן בעומק הדבר , יש בו שמחה עצומה, עכשווית, על ההתבוננות הזו,  כי הדבר נוגע לו בכל עת.  ולכן דווקא הוא זוכה ורואה בשמחתה של ירושלים – עכשיו!