“היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה לאמור לאיש אשר אלה לו אנוכי הרה, ותאמר הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה ” (לח , כה) “לאיש אשר אלה לו ” – אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב, מלמד שנוח לו לאדם להפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים” ( סוטה י:) .
מאמר איסור הלבנת פנים לא כתוב כמצווה מפורשת בתורה אלא נזכר אגב מצוות תוכחה : “הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא” (ויקרא י”ט ,י”ז)
ופירשו חז”ל: יכול אפילו אתה מוכיחו ופניו משתנו? תלמוד לומר – “ולא תשא עליו חטא”, עליו להוכיח את חברו בדרך “שלא ישא עליו חטא” דהיינו שלא לביישו.
ואם במצב של מצווה על האדם להוכיח את חברו בנועם, על אחת כמה וכמה שלא במקום מצווה. וכן פסק הרמב”ם (הלכות דעות ו, ח) . גרימת בושה לזולת נחשבת כחטא חמור .
חז”ל אמרו: “המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא”. מקור הלימוד הוא ממעשה תמר, כלת יהודה, שבשעה שעמדו לשורפה על שזינתה, העדיפה להישרף, ולא להלבין את פני יהודה באומרה לו ממך אני הרה. לכן אמרה רק ברמז: “לאיש אשר אלה לו אנוכי הרה”, תוך שהיא מסתכנת, שאם יודה יהודה – תינצל, ואם לאו – תישרף.
על האדם לעשות כל שביכלתו להימנע מהלבנת פנים “נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים”. יש שפירשו מימרה זו כפשוטה – שאיסור הלבנת פני חברו שקול כנגד העבירות שנאמר עליהן: “יהרג ואל יעבור”, ועל כן, האדם צריך למסור את נפשו, ולא להלבין את פני חברו ברבים. לעומתם, יש שסברו כי מימרה זו באה להצביע, בדרך הפלגה, על חומרת העבירה. כשאדם מבייש את חברו ברבים, הוא גורם שהמבוייש יחוויר, היינו שיתחלף הצבע הטבעי האדמדם של עורו בצבע לבן.
כשאמרו חכמים: “כל המלבין פני חברו ברבים, כאילו שופך דמים”, אמר אחד האמוראים: שהדבר נכון, שהרי רואים, שאצל המבוייש “אזיל סומקא ואתי חיוורא” – הולך האודם, ובא הלובן. חילוף הצבע נובע מכך, שכביכול נשפך דמו. לדעת רבים, איסור הלבנת פנים קיים גם ביחידות, שלא ברבים. על דברי הגמרא “שנוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים” הקשו התוספות (פסחים כה:) שיש דין של יהרג ואל יעבור בג’ עברות (עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים) ואם האדם מצווה להפיל עצמו לכבשן האש ובלבד שלא ילבין פני חברו מדוע לא נאמר דין זה בכלל העברות בהם יש דין יהרג ואל יעבור? ותרצו תוספות: “משום דעבירת הלבנת פנים אינה מפורשת בתורה ולא נקט אלא עבירות המפורשות”.
מפשטות דברי התוספות משמע שהלבנת פנים היא כשפיכות דמים ממש , ולכן יש למסור את עצמו למיתה ובלבד שלא ילבין פני חברו- שהרי כל הסיבה שלא נמנה איסור זה בכלל ג’ הדברים שאינם נדחים מפני פיקוח נפש היא רק בגלל שדין הלבנת פנים אינו מפורש בתורה , אך בעצם החיוב נשארו התוספות בהבנתם בקושייתם, שאיסור הלבנת פנים הוא כשפיכות דמים ממש, וחובה למסור עצמו למיתה כדי שלא להלבין את פני חברו ברבים. רבנו יונה בשערי תשובה (שער ג’ אות קלט) כתב כי הלבנת פנים היא “אבק רציחה” ועל כן יש למסור נפש כדי לא להלבין פנים כדין יהרג ואל יעבור שנאמר באיסור רציחה.
ולפי דברי רבנו יונה אלו מתורצת קושיית התוספות מדוע לא נחשב דין יהרג ואל יעבור בהלבנת פנים יחד עם דין יהרג ואל יעבור בג’ עברות? כי לפי רבנו יונה איסור הלבנת פנים הוא אבק רציחה ונכלל בדין יהרג ואל יעבור של רציחה, כשם שלא נאמר מפורש חיוב יהרג ואל יעבור באבק עבודה זרה (כגון להתרפאות בעצי אשרה) אלא נכלל בדין יהרג ואל יעבור של עבודה זרה. בספר “בניין ציון” (סימן קע”ב) דייק מלשון הגמרא “כאילו שופך דמים” שאין זה ממש איסור רציחה.
והביא ראיה מהגמרא (פסחים קי”ח ע”א) “כל המבזה את המועדות כאילו עובד עבודה זרה” .
ובוודאי לא מצינו דין יהרג ואל יעבור בביזוי המועדות – ומכאן מסיק ה”בניין ציון”: “אלא ודאי שדיברו בו רז”ל הרבה פעמים אינו שווה בכל אלא “כאילו” דלשון במקצת, ולכן אין ללמוד מזה גם להלבנת פנים במקום פיקוח נפש. וכתב המאירי שדברי חז”ל נאמרו בדרך צחות והערה , דהיינו “נוח” אינו נתפס כחיוב גמור בדין יהרג ואל יעבור אלא שהוא חיוב מוסרי שנאמר ב”דרך צחות” להדגיש את חומר עוון הלבנת פני חברו ואולם בוודאי שאין למסור נפש על כך.
