“ויאמר אליהם יעקב אביהם אותי שכלתם, יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תיקחו עלי היו כולנה ” (מב , לו) “יוסף איננו… ” – תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר, בית תינוק ואשה , אף על פי שאין ניחוש יש סימן, אמר רבי אלעזר, והוא דאתחזק תלתא זימני, דכתיב “יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תיקחו עלי היו כולנה ” ( חולין צ”ח:) ופירש רש”י שם : “בית תינוק ואשה אע”פ שאין נחש – שאסור לנחש ולסמוך על הנחש. יש סימן – סימנא בעלמא הוי מיהא דאי מצלח בסחורה ראשונה אחר שבנה בית או שנולד התינוק או שנשא אשה סימן הוא שהולך ומצליח ואי לא אל ירגיל לצאת יותר מדאי שיש לחוש שלא יצליח .
מאמר מהתורה נאסר “לנחש” כאמור בפסוקים “לא תנחשו ולא תעוננו”(ויקרא יט, כא) וכן “לא ימצא בך מעונן ומנחש”(דברים יח, י)
וביארו חז”ל (סנהדרין סה:-סו ע”א ) “מנחש – זה האומר פתו נפלה מפיו (צריך לדאוג היום מנזק) מקלו נפלה מידו, נחש מימנו שועל משמאלו (סימן רע הוא לו) , אל תתחיל בי (כשבא הגבאי לגבות מס ממנו, אומר לו בבקשה ממך אל תתחיל בי להיות ראשון בדבר הפסד, שסימן רע הוא לו),
שחרית הוא (שהיה תובע ממנו חוב , אמר לו שחרית הוא, ולא אתחיל תחילה מעשה היום בפירעון) , ראש חודש הוא (המתן לי עד מחר) מוצאי שבת הוא (ראשון לימי השבוע).
ועוד מובא שם: “לא תנחשו, כגון אלו המנחשים (כשיוצאים לדרך או כשמתחילים בשום דבר) בחולדה, בעופות ובדגים”.
מאידך , במסכת חולין (צ”ח:) מובא כי “בית, תינוק ואשה (בנה בית או נולד לו בן או נשא אשה), אף על פי שאין נחש, יש סימן (“אע”פ שאסור לנחש ולסמוך על נחש, סימנא בעלמא הוי דאי מצלח בסחורה ראשונה אחר שבנה בית או שנולד התינוק או שנשא אשה, סימן הוא שהולך ומצליח. ואי לא, אל ירגיל לצאת יותר מדאי שיש לחוש שלא יצליח”.
בגמ’ בחולין (צ”ה:) מסופר על רב ושמואל ורבי יוחנן שהיו עושים לעצמם סימנים שעל פיהם החליטו אם לצאת לדרך, או לא (מסופר על רב שהיה קובע את מעשיו על פי הספינה – אם הייתה מזומנת לו , היה יוצא לדרך, ואם לא, לא היה יוצא.
שמואל היה עושה לו סימנים בפתיחת ספרים, ורבי יוחנן היה עושה סימנים בשאילת תינוקות “פסוק לי פסוקך”). וקשה איך לא חששו לאיסור דאורייתא של “לא תנחשו”?
בתירוץ הקושיא נאמרו בדברי הראשונים שלושה דרכים בביאור ההבדל בין ניחוש אסור לבין סימן המותר.
א . רש”י ותוספות – כלניחוש או סימן שסומכים עליו אם לעשות את הדבר או לא, אסור. וכל ניחוש או סימן שאין סומכים עליו אם לעשות את הדבר , מותר. ולפי דבריהם רב ושמואל ורבי יוחנן לא סמכו לגמרי על הסימנים שעשו ( חולין צ”ח:).
ב . הר”ן המובא בכסף משנה – ניחוש האסור מהתורה הוא סימן שאין בו כל הגיון שהוא גורם לתועלת הדבר או להיפך. כדברי הגמ’ “התולה בפתו שנפלה מפיו או מקלו שנפל מידו”, אבל בדבר שהשכל מכריע שהם מורים תועלת הדבר או נזקו אין איסור . ולפי זה כוונת רב הייתה שכל מעשה ניחוש אסור (דהיינו שאין בו כל הגיון) שלא סומכים עליו, אין בו איסור ניחוש ואע”פ שהוא מדרכי הניחושים האסורים, כי גם מעשה ניחוש אסור לא נאסר אלא באופן שהאדם נוהג על פיו. ולפי דבריהם רב ושמואל ורבי יוחנן לא סמכו לגמרי על הסימנים שעשו (רמב”ם ספר המדע הלכות ע”ז פי”א ה”ד).
ג . רד”ק – ניחוש האסור מן התורה הוא “מה שנהגו בהן בעלי הדעות הרעות וקבעום חוק ומנהג עליהם וחושבים כי הם המטיבים והמריעים (שמ”א יד, ט) . וכדברי ספר החינוך (מצווה רמט) בביאור שורש האיסור לנחש: “לפי שעניינים אלה הם שיגעון וסכלות גמורה, ועוד, שהם סיבה להדיח האדם מאמונת ה’ ומתורתו הקדושה, ולבוא מתוכם לכפירה גמורה, שיחשוב כל טובתו ורעתו וכל אשר יקרהו שהוא דבר מקרי, לא בהשגחה מאת בוראו, ונמצא יוצא בכך מכל עיקרי הדת”.
אבל מי שרוצה לעשות לעצמו סימנים כדי לדעת אם זהו חפץ ה’, או לא, אין בזה איסור. ולכן מובן מדוע לא חששו רב ושמואל לעשות לעצמם סימנים וסמכו עליהם, כי ידעו שאין הדבר עצמו גורם לרעה או לטובה, אלא עשו לעצמם אות וסימן למעשה ההוא כדי לחזק ולעורר לבם לדבר ההוא. אולם גם הסימנים שמותר לעשות, אינם מהווים סימן אלא באופן שקובעים “סימן” קודם שעושה את המעשה בדבר שטרם היה, לעומת נתינת “סימן” במה שכבר היה שאין בו מאומה.
