“וידבר ה’ אל משה לאמור דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי”. השם מצוה את משה רבנו לאסוף תרומה מעם ישראל לצורך הקמת המשכן.
ונשאלת השאלה, הרי כל הכסף והזהב שייך לה’ וכפי שכתוב: “לי הכסף ולי הזהב נאום ה'”, ואם כן, מה צורך יש לה’ בתרומה זאת. אלא שה’ יתברך מחפש במצווה זאת את הרצון הטוב ונדיבות ליבו של האדם, יותר מעצם התרומה.
והראיה שה’ מחפש את הרצון יותר מאשר את הכסף עצמו כפי שכתוב בגמרא: “ואמר רב יצחק, כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות והמפייסו בדברים מתברך בי”א ברכות.
יוצא מכאן דבר חשוב, שאדם שמפייס את העני בדברים, לפעמים יקבל שכר יותר מזה שנותן צדקה לעני שלא בלב שלם. והעיקר שיעודד את רוחו במילה טובה.
מעלת הצדקה היא כה גדולה שאם האדם היה יודע באמת את מעלתה היה מפזר את כל ממונו. בגמרא אמרו: “וילבש צדקה כשריון” לומר לך, מה שריון זה כל קליפה וקליפה מצטרף לשריון גדול, אף צדקה כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול. וכתב רבינו האר”י – דכל המצוות שאדם עושה, כשעושה המצווה – נרשמה במצחו ומאירה, כשעושה מצווה אחרת – הארת המצווה הראשונה אינה מאירה, כי אם המצווה החדשה. לא כן הצדקה – מאירה במצחו ואינה נדחית, “וצדקתו עומדת לעד”. והיא מגנה על האדם מן המקטרגים ומכל דבר שבעולם.
הגמרא במסכת שבת מספרת על ביתו של רבי עקיבא שאמרו לה החוזים בכוכבים שביום כניסתה לחופה ישכנה נחש והיא תמות. כל משפחתה היתה בדאגה גדולה. בליל חופתה, היתה לה סיכת נוי בראשה עם אבן טובה, ולפני שהלכה לישון נעצה את הסיכה בכותל. בבוקר כשקמה ראתה נחש מוטל מת סביב מיטתה. והסתבר שהסיכה ניקרה את עין הנחש והמיתה אותו. כאשר ראה רבי עקיבא תמה ואמר: בתי, מה מצוה יש בידך שהצילה אותך? אמרה לו: אתמול בזמן החופה נכנס עני וביקש אוכל, ושום אדם לא השגיח בו, באותה שעה נתתי לו את המנה שלי. נכנס רבי עקיבא לבית המדרש ודרש: “וצדקה תציל ממות, ממיתה עצמה וממיתה משונה”
רבי נחמן אומר: “מסירת נפש של כל אחד ואחד מישראל, בכל יום ובכל שעה כגון שנותן ממונו לצדקה, והממון הוא הנפש, כי אליו הוא נושא את נפשו, דהיינו שמוסר את נפשו ביגיעות וסכנות קודם שמרויח הממון, ואחר כך נוטל הממון ונותנו בשביל השם יתברך, נמצא מוסר את נפשו”. נמצא, שאדם שנותן את ממונו, הוא כאילו נותן מעצמו ממש, כי הממון הוא חלק בלתי נפרד מנפש האדם, ומכאן נבין את גודל המניעות שמתעוררים עלינו בטרם מוסרים אנו את ממוננו, ומכאן אף נבין את גודל המעלה, כי כפי המניעה על הדבר, כך מעלת הדבר, אבל כל המניעות בטלים ומבוטלים למי שליבו חזק ואמיץ להשם יתברך.
והחידא אומר: “יברכך ה'” – בצדקה, דהיינו, אם רצית לזכות שתהיה ברכת ה’ בכל מעשה ידיך והיית אך שמח, הוי רץ לעשות צדקה בכל עת, ובכוח מעשה הצדקה תהיה הברכה באסמיך ובכל משלח ידיך. והשם ישרה שכינתו עליך.
