ניתן לחשוב שהפסוק “בצדק תשפוט עמיתך” מדבר על שופטים או על דיינים וכו’, הפסוק מדבר אלנו ועל כל אדם ואדם. החובה על כל אדם לשפוט כל מעשה של אדם אחר בפרשנות חיובית, כנאמר במשנה: “הוי דן את כל האדם לכף זכות”. וניתנו מספר טעמים למצווה זו: א. כדי להימנע משנאת חינם, ב. כדי שלא יחסר לו במצוות ואהבת לרעך כמוך, ג. שעל ידי שידון את חברו לכף זכות ימנע מלחטוא שלא ירצה להיות חוטא יחיד במקום שכולם צדיקים בעיניו.
אכן, גם השופט או הדיין חייב להיזהר בגשתו לשפוט בין הצדדים. בפרשתנו באה אזהרה לדיין שלא יפלה בין בעלי הדין בגלל מעמדם: “לא תעשו עול במשפט, לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול” (ויקרא יט, לה). התורה חששה שמא יושפע הדיין מהבדלי המעמדות שבין בעלי הדין, ומשום כך טרחה להזהיר על הדבר באיסור מפורש. בסופו של פסוק זה בא ציווי כללי לדיין: “בצדק תשפט עמיתֶך”. בעל “ספר החינוך” רואה בפסוק זה משום מצוות עשה לדיין לשפוט בצדק. במקום אחר התורה חוזרת על ציווי זה בלשון אחר ובמשנה חיזוק: “צדק צדק תרדף” (דברים טז, כ), ושאלה היא: מה פשר חזרה זו ומדוע נכפלה המילה “צדק” בציווי השני?
נכפל הלשון בפסוק “צדק צדק תרדף”. ברי הדבר שלעולם מוטלת על הדיין החובה לשקול היטב את הראיות שהובאו לפניו, לבחון לעומק את הטענות ולהכריע מי מבעלי הדין דובר אמת. “דין מרומה” הוא הליך שיש בו לדיין סיבה מיוחדת לחשוד באחד מן הצדדים שאינו דובר אמת, אף אם הראיות שהביא תומכות בגרסתו. בכגון זה, נצטווה הדיין שלא לשים מבטחו בראיות ולפסוק על פיהן את הדין, אלא עליו לעשות כל שיש לאל ידו להביא לחשיפת האמת.
הדין העברי אינו מכיר בטענת ההתיישנות כטענת הגנה, כמו שנפסק בשולחן ערוך, שהכלל הוא שבעל חוב גובה לעולם: “אפילו שהה כמה שנים, ולא תבעו, אין אומרים: מחל לו, כיוון ששהה כל כך ולא תבעו”. ואולם נפסק כיוצא מן הכלל שאם נראה לדיין צד רמאות בשטרות ישנים, הוא רשאי לדרוש ולחקור כדי להוציא את הדין לאמתו. הנה כי כן, נמצאנו למדים שלצד ההלכה שאינה מכירה בטענת התיישנות התפתחה הלכה המעניקה לנתבע זכות להגנה במקום שהתביעה נגועה בשיהוי רב ויש חשש לדין מרומה.
לעומת זאת, טענת ההתיישנות מוכרת בדין הישראלי כטענה דיונית, ובית המשפט אינו נזקק לתובענה אם הועלתה נגדה טענת התיישנות. הנתבע צריך להעלות הטענה ביזמתו ובהזדמנות הראשונה, והיא תעמוד לו אף אם לא כפר בתביעה עצמה. לצד דיני ההתיישנות, התפתחה במשפט הישראלי דוקטרינת השיהוי, המאפשרת לדחות תביעה מחמת שיהוי אף אם הוגשה בתוך תקופת ההתיישנות. על המבקש להתגונן בטענת שיהוי להוכיח את קיומם של שני תנאים עיקריים: האחד, שהשיהוי בהגשת התביעה יש בו משום ביטוי לוויתור על הזכות, נשוא התביעה, מצד התובע; והשני, שעקב השיהוי הורע מצבו. הוכחת קיומם של שני תנאים אלה אינה קלה, ולא נטעה אם נאמר, שלאור קיומה של טענת ההתיישנות, נדירים הם המקרים שתתקבל בהם טענת השיהוי במשפט הישראלי.
איחולי בריאות איתנה ושבת שלום.
