תהילים עפ”י תורת הנפש – פרק א

תהילים פרק א פסוק א – אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב.

מבואר בספרי החסידות והקבלה שבמין האדם ישנם ארבע מדרגות כלליות שהם – אנוש, גבר, איש, ואדם.

האנוש – מסמל את היות הנברא אנושי, וכל שמיוחד בו הוא רק היותו נברא אנושי, מבלי שום מעלה שהוא התייגע עבורה, אלא היותו חומר וצורה כמו שאר הנבראים, מלבד היותו בעל תכונות ה”מדבר”.

האיש – מסמל את האדם בעל המידות, שהתייגע ועמל ללכת בדרכי היושר והצדק והוא מאושר בפי הבריות, ועל כן מחשיבים אותו כ”אישיות” מלשון “איש” או “אשה”. והיינו מאחר שהמידות הישרות והשלמות הם יסודו של ה”איש”.

האדם – מסמל את האדם בעל שלמות הצלם האלוקי, והינו שיש בו מעבר למידות ישרות ומזוככות, גם שכל נקי וטהור ועל כן לא יצטרך ללחום כלל עם יצרים רעים או מחשבות קלוקלות, מאר ולא ייתכן כי יוולדו אצלו חלילה מידות שכאלו שיובילו לרצונות מקולקלים, אלא מתוך שכלו הוא רואה את הטוב שבכל דבר, ודבק אך ורק בטוב הזה וממילא אינו צריך להתמודד או לראות דבר שהוא היפך הטוב.

ועל דרך הסיפור על אחד מתלמידי המגיד רבי דב בער ממעזריטש שביקש ממנו להבין כיצד ניתן לברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה, והשיב לו שילך אצל רב זושא מאניפאלי והוא ילמדהו, כשהלך זה אצלו, אמר לו רב זושא, אינני מבין הרי מעולם לא גלגל אליי השם את הרעה, ואיך אוכל ללמדך זאת…..

הגבר – מסמל את המתאמץ ומתגבר להגיע למדרגת האיש או האדם. ועל כן נקרא “גבר” או “גברת” על שם ההתגברות. ועל אף שהוא נמצא בדרך על מנת להגיע לשלימות כזו או אחרת, הרי בעצם המגמה והרצון להיות שם יש לו כבר שייכות למקום זה. וכמאמר הבעל שם טוב “במקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא.”

מזמור תהילים זה מדבר באדם שהגיע למדריגת איש, ומדותיו הם חזקות ואיתנות, וכל תכונות נפשו מבוססות על אדני קודש, ואין בהם רע, כי לא יתן האיש לרע לדבוק מאומה בנפשו, כי יעמוד על המשמר יומם ולילה בכל רעיונותיו והשגותיו שיולידו דרכים ישרות ואלוקיות, ולא יקבל עצה רעה כלל. ועל כן אמר הפסוק אשרי האיש, שמרמז על בעל המידות, שלא הלך בעצת רשעים, כי מאחר שהשכל מוליד את המידות, בהכרח שיתבונן (או יחונך כך משחר ילדותו) לתת ביטוי אך ורק לרעיונות נכונים וישרים, וממילא דרך הרשע לא תיכנס בלבו, ועל כן לעולם לא יקבל את עצת הרשע, ולא ילך בה אפילו לרגע מאחר ומקורה מהסטרא אחרא (הצד האחר), ומהטומאה, ולא יוכל באמת לצאת ממנה טוב, כמאמר דוד “מרשעים יצא רשע”, ועל כן כתוב -“אשר לא הלך בעצת רשעים” , ומאחר שלא הלך בעצת הרשעים ממילא לא עמד בדרך חטאים, כי החטא מורה על עניין השגגה, כי הזדון מורה על עשיית הרע במכוון, והחטא (מלשון מחטיא אל המטרה) יורה על עשיית החטא בשוגג (ולכן מביא קרבן חטאת דוקא על השגגות ולא על האשמות), וזה האיש הצדיק אשר אינו מקבל לעולם את עצת הרע, ומידותיו מכוונות ומיושרות כלפי רצון השם, על כן כל לבושי נפשו היוצאים ומשתלשלים תדיר ממידותיו, והן הם מחשבתו דיבוריו ומעשיו, יהיו נקיים בכל עת וכמאמר שלמה “בכל עת יהיו בגדייך נקיים”, והיינו משום שאין השגגה מגיעה אם לא שיהיה לה מקום לשגוג, מה שאין כן בזה האיש אשר לא הלך בשום עצת רשע, ואין לה מקום מיוחד בלבו, ממילא לא יוכל להגיע לכלל חטא ושגגה, והשם הטוב מאיר לו בכל דרכיו, מדותיו ולבושי נפשו.

ומכיוון שכך הם מידותיו ודרכיו ממילא ימלט מיסוד הרוח הרע, הוא יסוד הליצנות והדברים הבטלים הנמשכים מיסוד הרוח הזה, וקל מאוד ליפול בו, כמאמר רז”ל שעוון ביטול תורה הוא קשה ביותר וקשה מאוד להינצל ממנו, ולאיש הצדיק הזה לא תהיה הישיבה במקום של ביטול התורה או ביטול המצווה, ולכן במקום ליצים לא ישב אלא עיניו תמיד בראשו לדאוג שלא יחסר שמן להדליק את נר השכינה שעל ראשון כמאמר שלמה “ושמן על ראשך אל יחסר”, ולכן ממשיך הכתוב :

תהילים פרק א פסוק ב – כִּי אִם בְּתוֹרַת יְהוָה חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה.

שההגיה בתורת השם, היא היפך הבטלה, ולא עוד אלא שההגיה היא בלב דווקא ולא רק במוח, כי יש אדם שישכיל ואף יבין דבר על מתכונתו, אך הדבר לא יקלט וייתישב בליבו, ועל כן לא יחפוץ בו.

ואומר כאן המשורר כמה ענינים בזה, וראיתי להביא שניים מהם:

האחד שכאשר אדם לומד תורה מתורות הבלי העולם, אזי התורה הזו היא פילוסופית בלבד, מאחר והיא קשורה בשכלו של האדם, ומה קשר ישנו בין שכל האדם לבין לבו, שהשכל הוא קר ומיושב והלב הוא חם ומבוהל, אומנם תורת השם שהיא תורת האמת המחברת בין העליונים לתחתונים בכוחה ליצור גשר בין המוח ללב, ועל כן בתורת השם יחפוץ, שהמילה יחפוץ, מורה על עניין רצון וחפץ הלב דווקא, שאין האדם לומד רק כדי להשכיל וללמוד אלא גם כדי ללמד ולשמור ולעשות. כי זהו חפצו, בתורת השם, ועל כן ממילא לא יסתעף מכך עניין הבטלה.

והשני הוא הסוד הגדול במאמר רז”ל “תלמוד תורה כנגד כולם” כי האדם המקיים המצווה המצווה מקיפה אותו מראשו ועד רגליו, אך אין הוא משיג את שורשה , כי היא רחבה מאד ועד אין סוף, אומנם התורה נמשלה למים ולכן ירדה ונתלבשה בהשגת האדם, עד שכל איש ואשה יוכלו להשיג רצון השם ממש שהוא ורצונו אחד, על ידי שצמצם עצמו בתורה המתלבשת בשכל האדם, ומדברת בשפתו הגשמית. ואזי התורה היא נתפסת ומתלבשת באדם ונעשית לו מזון ממש. וזוהי מעלה גדולה ונפלאה שבלימוד התורה על כל המצוות שהתורה היא גם לבוש ומקיף וגם מזון ופנימי לאדם. ולכן תורת השם שלומד הופכת להיות תורתו שלו ממש, על ידי שמשיגה ותופסה בשכלו וממשיכה בחייו הפרטיים. ומאחר וזוהי תורת השם לכן נתפס בה גם לשון ההגיה שקשורה להגית הלב. וממילא יוכל להגות בה בכל חלקי הזמן היינו יומם ולילה, ובכל חלקי המקום, במקומות המוארים והמזוככים (יום), ובמקומות החשוכים ומחוסרי אלוקות (לילה), וכן בכל חלקי נפשו הגלויים(יומם) והנסתרים (לילה). והיינו בכל בחינות העולם שנה נפש.
ולכן מכיוון שבתורת השם יחפוץ היינו בלבו, ממילא תיהפך ל”תורתו” שביכלתה להתפס בלבו ולכן יהגה בה בלבו יומם ולילה.

תהילים פרק א פסוק ג – וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ.

והנה ידוע מה שכתוב “כי האדם עץ השדה” שכמו העצים שמסתעפים לענפים רכים וקשים ויוצאים מהם פירות ועלים ופרחים, כך מידותיו של האדם, יוצאים מהם תכונות והרכבים שונים עד שכשם שפרצופיהם שונים כן דעותיהם שונות,

אומנם אינו דומה העץ השתול על פלגי מים ששורשיו ספוגים במי מעיין, וענפיו יונקים בשפע מהמעיין החי, שמתפלג ומסתעף לכל חפץ לעץ העזוב והיבש, אשר עליו נובלים ואינו מקבל כי אם מבחינת איזה מקרה שמשפיע לו עובר אורח השופך עליו מים עכורים.

ועל דרך זה במידות האדם, המידות האלוקיות והמסתעפים מהם שורשם ויניקתם באלוקים חיים ועל כן נאמר בהם שהם שתולים על פלגי מים, שהרי מהתורה ובשביל התורה נבראו כל העולמות כולם והיא כפטיש יפוצץ סלע משפיעה לכל עבר, אלא שאינו דומה המקבל חיות מבחינת הפנימיות והיושר, שמקבל את החלק הטוב והאמיתי, למקבל את יניקתו מבחינת האחוריים והשאריות, שהוא עד”מ הנותן דבר לשונאו עבור מטרה אחרת ולכן נותן לו ומשליכו לו כלאחר כתפו, בלא חשק ובלא רצון אלא כדרך אגב, ורק לפי שעה.

ועל זה המשיל מדות הצדיק לעץ שתול על פלגי מים אשר פריו – שהם מעשיו הטובים של הצדיק, וכל המחשבות והדיבורים והמעשים שלו תמיד יתנו את השפעתם בזמן ובעת הנכונה מבלי לאחר או להתמהמה. ועל זה אומר אשר פריו יתן בעתו, וכן כל הדברים הגשמיים הבאים לשרתו לא יבלו לו, והשם תמיד יהיה בעזרו לתת לו את כל המצטרך לתומכו ולסעדו, ועל זה אומר אשר עלהו לא יבול שהעלה הוא שומר הפרי ונצרך לקיומו, ואף בעולם העשייה שהוא העולם הזה השפל שאנו נמצאים בו בגופנו ועליו אמרו שמעשיו קשים ורעים והרשעים גוברים בו, אפילו פה בעולם המעשה יצליח. ועל כך אומר וכל אשר יעשה (עשייה דווקא) יצליח.

תהילים פרק א פסוק ד – לֹא כֵן הָרְשָׁעִים כִּי אִם כַּמֹּץ אֲ‍שֶׁר תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ.

והנה כשם שהפנים של האדם אינם יכולים לראות את אחוריו, והיינו מאחר שסוד נקודת האחור משם יוצאת כל הטומאה, והפנים הם הפנימיות והטהרה, ואין ארור מתדבק בברוך.
כך החיות שמשפיע השם לאיש הצדיק שדואג לקבל תדיר מבחינת פנים, אינה דומה לחיות שמקבל בעל המידות המגונות, שאין השם חפץ במידותיו, ואין משפיע עליהם חיות (שהרי “אתה מחיה את הכל” כתיב) אלא אך ורק דרך נקודת האחור והאחוריים, והיינו כאדם שנותן בצמצום גדול דבר לשונאו כנ”ל ורק לשם אמצעי ולא כמטרה, והיינו כדי שתהיה מציאות של טוב ורע בעולם, ובכך תהיה לאדם בחירה באם להיות צדיק או רשע.
ועל כן החיות המועטת שישנה בבעל המידות המגונות, אין בה חיות אמיתית כי אף החיות המועטת שיש בה אינה יכולה להתלבש בתוך הרוע שבו ממש אלא רק מבחינת אחוריים, ועל כן נמשלה החיות הזו למוץ, שהוא קליפת התבואה, לרמז שזהו אינו התבואה מצד האמת אלא קליפה והסתרה אשר ברוח אחת של טהרה, לא יהיה לה עוד קיום, וכמאמר הנביא על הגאולה שבה יתפוגגו כל הקליפות ברגע “ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ”. והיינו שאין השם יחיה אותם עוד אפילו בבחינת אחוריים.

תהילים פרק א פסוק ה – עַל כֵּן לֹא יָקֻמוּ רְשָׁעִים בַּמִּשְׁפָּט וְחַטָּאִים בַּעֲדַת צַדִּיקִים.

ועל כן בבוא המשפט, שהרי בכל עת ועת נעשה משפט לאיזו דרך להטות את האדם, שנאמר “מגלגלים זכות לידי זכאי וחובה וכו'”, וממילא בעולמות העליונים אין מושגים של זמן ומקום, ועל דרך משל ניתן לעצור את הזמן ולדון במשפט אחד שעות בעוד שבעולם העשייה לא תעבור אפילו חצי דקה.. וברגע המשפט הזה שאדם נבחן על מכלול או מפרט מעשיו, לא יוכלו הרשעים, שהם בעלי מחשבה דיבור או מעשה מקולקלים וללא חרטה ושינוי בהם- לזכות להתגלות השכינה ושרייתה, שהרי “כל ביה עשרה שכינתא שריא” (בתוך כל עשרה שורה השכינה) והיא התגלות השכינה בפנימיות האדם ופנימיות העולם, ולזה זוכים רק הצדיקים שענינם הוא עדה שאין עדה אלא עשרה והיינו רמז על השראת השכינה. והכוונה בזה היא שבכל רגע ישנו משפט האם לסייע לאדם בעבודתו או להכביד עליו והרבה שלוחים למקום, אם על ידי מלאכים קדושים, אם על ידי צירופים והשגחות גשמיים, ועל זה אמרו רז”ל מצווה גוררת מצווה, כי המצווה גורמת סיוע ועזר בעבודת האדם על בשל בחירתו הטובה, ועם להפך אז גם במשפט ח”ו יהיה להיפך.

תהילים פרק א פסוק ו – כִּי יוֹדֵעַ יְהוָה דֶּרֶךְ צַדִּיקִים וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד.

זה הפסוק מרמז על עניני ההשגחה העמוקים, שהרי לכאורה “אם צדקת מה תתן לו ורבו פשעייך מה תעשה לו” שאין באמת שום שינוי בהשם האחד האמת ואין דבר יכול לגרום בו שינוי לטוב או לרע ח”ו. ולכן אומר המשורר על אף שהשם הוא למעלה מענינים ארציים ונמוכים וקטנוניים של פגיעה, או כעס, או שכר, או שמחה, אם כל זאת השם ברא את העולם הזה, ואף שאין בו שום שינוי בבריאה זו וכמאמר “אתה הוא עד שלא נברא העולם ואתה הוא משנברא העולם” אלא שבבחירתו של השם יתברך נתן גם דעת מצומצמת בעולם הנמשכת מסוד הצמצום ונקראת “דעת תחתון” ובדעת זו קבע השם שישנה דרך ישרה הנמשכת מפנימיות הקדושה כנ”ל ודרך רשע וסטרא אחרא הנמשכת מהטומאה והסטרא אחרא, והיינו כנ”ל בעניין הבחירה, כדי ליתן שכר טוב לצדיקים ועונש לרשעים, אך מאחר שאין זו דרך האמת והיושר, לכן נקראת מיתה וטומאה, שסופה להיעלם, ולכן דרך רשעים תאבד, והשם יודע ופועל בידיעה תחתונה זו עבור דרך הצדיקים ולמענם, כי אינה עיקר, ורק כמו הכרח לקיימה עד אשר יתקיים בנו “וראו כל בשר כי פי השם דיבר” ו”את רוח הטומאה אעביר מן הארץ” וכל הרשעה באש תכלה, בגאולה האמיתית והשלמה בב”א.