התורה מספרת לנו בתחילת ספר שמות על הגלות שבה משתעבדים בני ישראל. התורה מדייקת לומר שהדבר קורה לאחר מיתת דורם של יוסף ואחיו. כלומר שדווקא אז מתחילה באמת צרת הגלות והשעבוד.
הסיבה לכך נעוצה בעובדה שגלות מצרים אינה רק גלות פיזית וארצית – היינו הירידה לארץ מצרים, אלא מרמזת שיעבוד נפשי שחוזר על עצמו בכל יום ויום. וכמאמר חז”ל בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.
עומקה של גלות מצרים היא השעבוד הנשמתי, המיצרים רצו להשליך את היהודי הצעיר ליאור!
היאור מסמל על דרך הטבע, שהרי הנילוס היה עולה ומשקה את מצרים, דבר שמסמל על מציאות של “עולם כמנהגו נוהג” ועד שאדם יכול להרגיש שהטבע משמש בעצמו ומייצר בעצמו תהליכים שאנחנו פשוט משתמשים בהם בלא השגחה ח”ו.
ארץ ישראל מסמלת על מקום שבו “למטר השמיים תשתה מים” היינו שמרגישים שצריך להרים את העיניים לשמיים ולהתפלל כדי שהגשם ישקה את השדות. ולכן היו בני ארץ ישראל אחוזים יותר בהשגחה ובראיה האלוקית. ולכן כל זמן שהדור שנולד בארץ ישראל היה קיים, לא הייתה עדיין האחיזה השקרית של התרבות המצרית, כאילו שאין מנהיג לבירה ח”ו והעולם פועל מעצמו, אלא הייתה בהם ההכרה (על אף שהיו כעת במצרים) שכל פרט מושגח ומסודר לפרטי פרטים.
הצורך להתבונן בכך שיש מנהיג לבירה, ושישנה השגחה על כל עניין ובכל רגע, קיים גם היום. המיצרים מאיימים גם היום “להשליך את הילדים ליאור”. ישנם אתגרים רבים, ובפרט למי שלא התבונן מספיק בהשגחה הפרטית האופפת כל פרט, עד שיהודי יכול להתפתות ולחשוב חלילה ש”כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה”. יהודי בימינו יכול להגיע לקצוות מרוחקים לטוב ולמוטב, מצד אחד הוא יכול להיות מחובר לקב”ה ואין מי שיפריע לו בכך מצד המציאות, ומצד שני הוא יכול להיות כל כך שקוע וטבוע בעולם הזה, עד כי יכול הוא להתעלם לגמרי מכך שיש בורא לעולם שבורא אותו בכל רגע.
כשיהודי קם בבוקר ויוצא לעולם – הדבר הראשון שעליו לעשות זה להודות שאין עוד מלבדו , “מודה אני לפניך מלך חי וקיים וכו'”, להתפלל ולהתבונן במציאות הבורא, ורק אז ניתן לצאת לעולם (מלשון העלם) ולפעול ישועות בקרב הארץ, גם אם העולם מתנהג כ”מצריים”.
המיילדות שהם בבחינת “ותחיינה את הילדים”, מרמזות בפנימיות העניינים על היכולת של כל אחד מאיתנו ל”הוליד” מבינתו רוח דעת ויראת השם, להתבונן בגדולת אין סוף ב”ה, ולראות אלוקות בפרטים הקטנים שסובבים אותנו.
התלמוד הירושלמי מביא שיהודי “מאמין בחי העולים וזורע”. וההסבר בזה – שיכול להיות אדם שזורע ונראה לו שהגרעין צומח מעצמו, אך יש אחד שקודם מאמין שהכל פועל רק מתוך השגחת הבורא, ואז הוא זורע מתוך ההכרה הברורה שהאדמה עושה את רצון השם, ורק בשל כך בכלל הגרעין יכול להצמיח, ועוד להצמיח כמות של פירות וירקות שהם פי כמה וכמה מהנזרע עצמו…. כי אכן נכון הדבר שככל שמתבוננים בתוצר ובנצמח, הדבר מפתיע ביותר, ובהתבוננות קלה ניתן להגיע להשתאות גדולה, אך מסתבר שצריכים קודם להאמין בחי העולמים לפני שזורעים, כי אם זורעים בלי להתבונן באמונה זו, אף שהדבר הוא פלאי שגרעין אחד מצמיח פי כמה וכמה ממנו ושהאדמה בכלל מצמיחה פירות, בכל זאת עדיין אם לא מתבוננים לפני, ניתן להגיע למצב של אדישות וקרירות של היאור ח”ו. לכן צריך שתהיה בחינת “ותחיינה את הילדים”, היינו להתבונן ולהחיות כל רגע את הראייה האלוקית. כדי שלא ליפול חלילה למצריים.
בעמדנו בתחילת ספר שמות, ספר ה”גאולה” ,יהי רצון שנזכה לעמוד בציפייה איתנה לגאולה, להתבונן ביציאה התמידית ממצריים שצריכה ללוות אותנו בכל יום ויום, להחיות את הילדים ולא להשליכם ליאור חלילה . היינו מתוך אמונה פשוטה וגם נרכשת, על ידי התבוננות ותפילה זכה, שפותחת את כל השערים. עד שנזכה בקרוב ממש, בימינו, לגאולה האמיתית והשלימה.
