שפרה בפרשה – פרשת קרח

מחלוקות, תקשורת ועידן הקרח

בית משפחת קרח, שעות ספורות לפני המפגש

היא: “תגיד לי, קרח יקירי, אולי תשאל את ר’ משה (שאולי הגיע כבר הזמן שיכיר בגדולתך) איך זה מסתדר העניין הזה שציצית שכולה תכלת גם צריכה פתיל, הרי פתיל אחד מוציא טלית שלמה ידי חובה…תשאל אותו בבקשה לגבי זה. טוב?… הנה הכנתי לכם כ-251 טליתות תכלת, תלבשו ותלכו אליו ו.. תשאל אותו בבקשה בשבילי…”
הוא: “רעיון טוב אשתי היקרה, אולי עכשיו אוכל לבוא עם כמה מחברי הקרובים ולשאול סוף סוף את מה שרציתי לשאול ולסיים את הנשיאות הבלתי מעורערת הזאת! מה זה ההתנשאות הזאת, גם אני מהמשפחה המלכותית”
הרעיון נזרע בראשו של קורח, והאמת הוא היה שם כבר הרבה לפני, אבל הגושפנקא שהוא קיבל מן האישה, נתנה את הדחיפה האחרונה והמחלוקת יצאה לדרך.

לעומת זאת בבית השכנים של משפחת בן פלט מתנהלת שיחה אחרת

היא: “און יקירי, אני יודעת שיש לכם היום כינוס מדברי עם כל הקבוצה, אתם הולכים להיפגש עם הנשיא וזה בוודאי הולך להיות מעייף (רק אלוקים יודע מה יצא מכל זה, ויש לי הרגשה שזו לא אחת הפרשיות שהולכת להיגמר בטוב). בוא תראה מה הכנתי לך, קצת פינוקים, גבינות, יינות, שליו ומן בטעם שאתה הכי אוהב…בוא ותתרענן קצת לפני שאתה הולך…שים ראש, תנוח אני רק אחכה כאן בפתח (עם שיערי הפזור) ואודיע לך אם החברה באים לאסוף אותך…”
הוא: “טוב מותק, איך שאת יודעת לפנק, אני שם ראש, תעירי אותי כשהם באים, כן…”

אשה בונה אשה הורסת.

קורח פתח את עידן הקרח, עידן המחלוקת, הוא נתפס על נקודה, התעלם מהמציאות ומהציווי האלוקי ונתן לרגש ולמחשבה האישית שלו להכתיב מציאות חדשה. הוא לא שם ליבו לאזהרות, לבקשות לנסיונות הפיוס. בעידודה של אשתו יצא להבעיר את אש הפירוד וסיים עמוק עמוק בתוך האדמה. הבעיה עם קורח, ושוב – כמו בעניין המרגלים, יש להיזהר מאוד בדברינו מאחר ומדובר בנשיא בישראל, לא איש פשוט או טיפש – אבל הבעיה היא התודעה והתפיסה העצמית של המציאות.

קורח לא בא בלי בסיס, היה לו משהו להתבסס עליו, גם הוא היה ממשפחת לוי והיה איזה שהוא גרעין של צדק בדבריו, אלא שדבריו התעלמו משני דברים:

א. מהציווי האלוקי ובחירתו של הקב”ה במשה כנציגו עלי אדמות

ב. מכך שדבריו נבעו לא מהמקום של הצדק אלא ממקום של אגו ושל גאווה. ומהמקום הזה אי אפשר לצאת בשלום.

המקום של הגאווה, של האגו – זו תודעה שמובילה אותנו למקומות חשוכים בנפש. המרגלים נגעו במקום הזה בשבוע שעבר כשהם ראו את עצמם כחגבים. ההנמכה העצמית הזאת שמגיעה מפחד וחוסר אמונה גורמת לגלות. גלות אישית שכל אחד מאיתנו יוצא אליה בערבות סיביר הקפואות של הנפש שלו.

הטור הזה אינו טור נשי אישי המיועד לתובנות נשיות על המציאות, אני מציבה כאן נקודה להסתכלות זוגית לשני צידי הזוג, לראות איך אישה בכוחה יכולה להרוס או לבנות. גם לכם הגברים יש את היכולות שלכם בתחום, אבל אנחנו באמת זוכות ובצדק בתואר הלא נכסף הזה של “אשה בונה אשה הורסת” וחבל.

גם קורח היה יכול לדבר ולומר מה מפריע לו והאמת שהוא אמר ושאל “מדוע תתנשאו על קהל ה’?” הרי כולנו קדושים. אבל הדיבור שלו לא היה דיבור שנבע מתוך רצון לחתור לאמת אלא מתוך רצון לייצר מחלוקת ומתוך רצון שכזה אין אפשרות להגיע לשום מקום טוב והסוף הוא תמיד זהה, רעידת אדמה ופירוק.
משה מבין מה הולך לקרות והוא נופל על פניו,  זה לא נעים ובכל זאת הוא מנסה לפייס. משה גם מציע פתרון הגיוני, עם מגשר צד שלישי, אנחנו נציב מחתות ובמי שה’ יבחר זה האדם המתאים לתפקיד. בסדר?

לא!

משה מנסה עוד זווית הרי אתם מבני לוי, אתם מובדלים מהעדה, נכבדים, זה לא מספיק טוב?

לא!

ואז הוא מתעצבן. ויחר למשה מאוד. ובזה נגמר הסיפור. גורלם נחתם. האדמה נפתחת, בולעת, מחריבה ומי שלא עושה תשובה הלך עליו. אבל אפשר לעשות תשובה. בניו של קרח עשו וניצלו ותילי תילים של מזמורים נכתבו כהודיה על כך.

את המקום הזה של קורח לקחתי השבוע הביתה. לראות את האגו והגאווה העצמית מכתיבים לנו את החיים ולנסות לוותר עליהם ולראות את הכוח שיש לנו כזוג, וזה כוח גדול אפילו יותר מהאגו שלי – והוא כוחה של התקשורת. לדבר.

בעלי רואה אותי ננעלת על איזה מצברוח לא משהו ודי ברור לו שהאדמה הולכת לפעור את פיה בקרוב. מטאפורית או לא, זה לא נעים והוא מנסה: “בואי ונעשה משהו אחר, נצא לגינה, נשים שיר, נכניס את הקב”ה לתמונה… תני לי לעזור לך לצאת מהמקום הזה שאת גוררת את עצמך לתוכו ותאפשרי למחלוקת לעבור ולאדמה להישאר רגועה, בסדר..?”

לא!

והוא – את הרי יודעת שאת אמא נהדרת והילדים מקסימים והכל טוב לנו בחיים, זה לא מספיק טוב?

לא!

היה איזה אחר צהריים שרבי בבית. אין שום סיבה מיוחדת להתעצבן אבל בכל זאת, אף אחד לא בא לי טוב. לא בעלי, לא הילדים, לא החברה ובעיקר לא אני. זו סיבה טובה להתחיל מחלוקת רק כדי לפרוק את ההרגשה הלא נעימה הזאת שיש לי בפנים. וזה מתחיל בתדר לא נעים שנכנס הביתה ולא מסכים לצאת ולא משנה מה אני עושה, כרגע הוא יותר חזק ממני, הוא הקורח שלי, הקרח שמקפיא את הלב. בדרך כלל מאוד קשה לצאת משם והתסריט לא משהו בהמשך. אבל השבוע, אולי בהשראת התמונה הכל כך ויזואלית של האדמה שפותחת את פיה, זה קיבל תפנית.
החלטתי לדבר (!!!), בזמן אמת ולא שלושה ימים אחרי האירוע רב הנפגעים שייצרתי.
אז הוא נכנס וראה אותי ככה ובמקום לענות ל”מה קורה?” שלו ב”הכל בסדר!” המקפיא שלי, אמרתי את האמת: “אני עצבנית, אני לא יודעת למה, הכל מעצבן אותי, אין לי סבלנות לשום דבר ולאף אחד ולא בא לי להיות פה בכלל”.

זהו. עכשיו, הרגע, האדמה פותחת את פיה ובולעת אותי.

היא לא.

הוא (בחיוך) אז תלכי…

אני: מה? באמת! מה זאת אומרת?

הוא: את אומרת שאת עצבנית בלי סיבה, צאי קצת להתאוורר, לא יעזור לך לשבת כאן ולשחק אותה אימא רגועה ושלווה כי כרגע את לא. אז תצאי, קחי ת’זמן, תקני ארטיק, תשבי לקפה, לא משנה, תצאי. תשברי את זרע המחלוקת, אנחנו לא צריכים אותו כאן. הקרח הזה לא שייך אלינו, אנחנו רוצים כאן חום ואהבה. תצאי תחזרי כמו חדשה.

התבוננתי בו בתדהמה ויצאתי.

לקח לי 10 דקות להבין לאן אני הולכת. עוד 2 דקות לקלוט שחם לי נורא. עוד 3 דקות להירגע וחמש דקות נוספות לחזור הביתה. רגועה ומפוייסת.

קבלו את השוס החם של הקיץ – תקשורת.

עם קרח אין מה לעשות, לדבר בהגיון, להציע פתרונות, להשתדל להתעצבן. קרח – מקרר! זה תפקידו והדבר היחיד שאפשר לעשות איתו (במידה ואתם לא הולכים על האפקט של האדמה הנפערת) היא להמיס אותו, בחום הלב. אז דברו.
במקום לבנות ולהרוס ושוב לבנות. דברו. במקום לייצר מחלוקות ששום דבר טוב לא יוצא מהם חוץ מקבורה בטרם עת, דברו.
זה זול, זה זמין, זה לא דורש אפקטיים מיוחדים וכל אחד יכול לעשות זאת. תאמינו לי זה ממש כורח המציאות!

שתהיה שבת שלום וברכה, שפרה