| ” ברוך אתה ה’ אלוקינו מלך העולם שלא חיסר בעולמן כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בהם בני אדם” (ברכת האילנות) “אמר רב יהודה האי מאן דנפיק ביומי ניסן וחזי אילנא דקא מלבלבי אומר ברוך שלא חיסר בעולמן כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בהם בני אדם” (ברכות מ”ג:). |
הפוסקים דקדקו בלשון התלמוד ולמדו כמה הלכות:
א . מקום הברכה: מלשון התלמוד “האי מאן דנפיק” ( מי שיוצא) , דקדק הרב חיים פלאג’י, כי יש לצאת אל מחוץ לעיר למקום שבו עצים רבים( כף החיים רכ”ו, ב-ג; שו”ת לב חיים ב, מד ) . רבים דחו את דבריו והתירו לברך גם בתוך העיר, וגם על עצים הגדלים בחצר פרטית.
ב . זמן הברכה: מלשון “ביומי ניסן” המובא בתלמוד עולה כי זמן הברכה הוא בחודש ניסן דווקא. אולם יש הסוברים שלשון זה לאו דווקא ואפשר לברך כל השנה ( ספר האשכול, חידושי הריטב”א, וכך גם דעת המשנה ברורה רכו א). חלק מהפוסקים (הרב שלמה גאנצפריד כתב בקיצור שולחן ערוך, הלכות חודש ניסן, סעיף י. הרב יצחק יוסף, ילקוט יוסף) כתבו שאם ברך בחודש אדר יצא ידי חובה בדיעבד ואינו יכול לברך שוב, וכן אדם שלא ברך בחודש ניסן שיברך בחודש אייר.אומנם על פי הקבלה יש לברך רק בחודש ניסן ( ברכי יוסף סוף סימן רכו). בארצות הצפון, בהן הפריחה מתאחרת לחודש אייר, מברכים לכתחילה בחודש אייר. ומי שנמצא בצד הדרמי של כדור הארץ, ששם פריחת האילנות מתרחשת בחודש תשרי, יברך על האילנות בחודש תשרי (שו”ת הר צבי א, קיח). יש הנוהגים שלא לברך ברכה זו בשבת (כף החיים רכו, ד), אולם לדעת רוב הפוסקים, אין סיבה להימנע מברכת האילנות בשבת (יחווה דעת א, ב). וכן נהגו במקומות רבים.
ג . כמות העצים: מלשון “אילני” המופיע בתלמוד הבינו חלק מהפוסקים כי יש לברך דווקא על שני אילנות מאכל, על פי הכלל מיעוט רבים שניים. יש אף פוסקים שכתבו שעדיף לכתחילה שני אילנות ממינים שונים (עיין מורה באצבע קמח; שו”ת ציץ אליעזר) . מנגד, דעת הגאון רבי משה פיינשטיין זצ”ל ועוד, שאפשר לברך גם על אילן אחד, ומה שכתב השולחן ערוך “אילנות” לאו דווקא , ואפשר לברך גם על אילן אחד. ובדעת מרן הגר”ע יוסף, בספרו חזון עובדיה כתב שצריך שיהיו שני אילנות וזהו לעיכובא, ולכן אם יש רק אילן אחד לא יברך מספק ברכות להקל, אולם בחזון עובדיה ברכות (שיצא ארבע שנים אחרי חזון עובדיה פסח) כתב שוב בנושא זה באריכות והסיק להלכה שלכתחילה נכון לברך על שני אילנות אבל אם לא מוצא אלא אילן אחד שמוציא פרח, יברך עליו בשם ומלכות.
ד .לבלוב: מלשון “אילני דמלבלבי” יש הלומדים כי יש לברך רק כשרואה את הניצנים, אבל אם רואה את העץ לאחר שגדל הפרי , פטור מלברך מספק. הברכה היא על עצי פרי בלבד, שצומחת ברכה מפרחיהם שיגדלו לפירות. ותקנו לברך על אילנות ולא על ירקות, משום שהם יותר נאים. ועוד שבאילנות ניכר יותר חסדו של הקב”ה , שהם מצמיחים פירות בלא טרחה. ועוד, שהמזון הבסיסי לקיומו של האדם מגיע ממיני דגן, קטניות ושאר ירקות, ועשה ה’ עמנו חסד והוסיף לנו פירות אילן, לגוון את מאכלנו בטעמים עשירים ומשובחים. ולכן אנו אומרים בברכה “שלא חיסר בעולמו כלום”, אפילו דברים שאין בהם צורך קיומי. על פי הבן איש חי ראיית פריחת העצים מלמדת אותנו דבר חשוב. כשאנחנו רואים כיצד העץ, שהיה יבש וערום במשך החורף, מתמלא פתאום פריחה ולבלוב, אנחנו מתעוררים בעצמנו. אנחנו רואים את השתנותו של הטבע, אנחנו רוכשים את האומץ לצאת מהדכדוך שלנו, ונזכרים שאלוקים נתן לנו את הכלים הדרושים כדי לחדש את עצמנו. אנחנו חיים בזמן שבו יש צורך להיאבק כדי לשמור על גחלת התקווה.
מנגד לכל החשוב לנו באמת כבני אדם, ניצבים כוחות מרושעים כל כך ולא הגיוניים, עד ששלום שהשגתו נשגבת מכוחו של כל מנהיג אנושי. ובכל זאת העצים נותנים לנו מסר של תקווה. הם מראים לנו איך לאחר תקופה של ריקנות עקרה , יש זרימה של חיים והתחלה חדשה. איך אפילו בערות לכאורה של החורף בחיינו, התחיל כבר התהליך שיביא לפריחתה של עונה חדשה. אלוקים אשר יכול להנץ פרחים על עץ עקר, יכול גם להביא עידן של גאולה. המסורת קוראת לנו לצאת אל השדות, כדי שנוכל לראות במו עינינו כיצד אוהב ה’ את בני האדם, בין אם זה מגיע לנו ובין אם לא. אנחנו מודים ומתפללים, בלב פועם בתקווה, שכמו שאותם ענפים עירומים התחילו לפרוח, כך תתחיל ללבלב תקופה חדשה של גאולה, ואנו וילדינו נחיה ונראה את עידן השלום .
