“לא תחנם” היא קבוצת איסורים בהלכה היהודית שמקורם בציווי מקראי יחיד, ואשר עיקרם הוא התרחקות יהודים מגויים מחשש להיטמעות בתרבותם וללמוד ממעשיהם. האיסור כולל: א . לא תתן להם חניה, דהיינו שאסור למכור לגוי קרקע בארץ ישראל. וכך נפסק בשולחן ערוך (יורה דעה סימן קנא סעיף ח) שאין מוכרים להם בתים ושדות בארץ ישראל. וישנה מחלוקת גדולה אם איסור זה שייך בכל הגויים או רק בעובדי עבודה זרה. הגר”ע יוסף זצ”ל בשו”ת יביע אומר חלק י’ (חלק יורה דעה סימן מ”א אות א-ו) נוקט ששייך רק בעובדי עבודה זרה.
ומנגד בשנת תשס”ה פסקו רבי נסים קרליץ, רבי אהרן יהודה לייב שטינמן, רבי מיכל יהודה ליפקוביץ, רבי חיים קנייבסקי ורבי זלמן נחמיה גולדברג בעניין איסור לא תחנם בזמן הזה: “הננו לגלות בזה דעתנו דעת תורה שאסור למכור קרקע או בית בארץ ישראל לגוי אפילו שאינו עובד עבודה זרה או לישמעאלי אפילו במקום הפסד גדול ושעת הדחק, שדעת כל הראשונים שאסור למכור קרקע בארץ ישראל לגוי שלא קיבל עליו שבע מצוות בני נח . ב . לא תתן להם חן , דהיינו שאסור לומר כמה נאה עובד כוכבים זה, אולם אם מתכוון בדבריו להודות להקב”ה שברא בריה נאה כזו מותר. וכן פסק השולחן ערוך (יורה דעה סימן קנא סעיף י”ד) שאסור לספר בשבח עובד כוכבים, אפילו לומר כמה נאה עובד כוכבים זה בצורתו. קל וחומר שיספר בשבח מעשיו או שיחבב דבר מדבריו, מפני שגורם להדבק עמו וללמוד ממעשיו הרעים.
אבל אם מכוון בשבחו להודות להקב”ה שברא בריה נאה כזו מותר. כל האיסור לשבח גויים, הוא דווקא אם הם עובדי עבודה זרה, אולם גויים שאינם עובדי עבודה זרה אין איסור לשבח ( שו”ת ציץ אליעזר חלק ט”ו סימן מ”ז אות ה. וכן לפי שו”ת יביע אומר הנ”ל) . וכן מה שאסור לספר בשבחן של גויים משום “לא תחנם” הוא דווקא אם מדברים על זה, אולם במחשבה אין איסור מעיקר הדין (ציץ אליעזר שם אות א) . ג . לא תתן להם מתנת חינם , האיסור הוא לתת מתנת חינם דווקא לגוי שלא מכירים ( שו”ע שם סעיף יא) , אולם אם מכירים – מותר. וטעם ההיתר הוא משום שאין על זה שם מתנה, שהרי ישלם לו גמולו או כבר שילם לו ( ט”ז סק”ח) . ולפי הפוסקים הנ”ל שאין איסור לתת או למכור קרקע ולתת חן לגוי שאינו עובד עבודה זרה , הוא הדין שאין איסור לתת מתנת חינם לגוי שאינו עובד עבודה זרה. לפני שנת השמיטה נוהגים חקלאים רבים על פי היתר מכירה, המאפשר להם למכור את אדמותיהם לנוכרים על מנת להפקיע מהן את איסורי השמיטה. אחת הטענות העיקריות נגד היתר המכירה היא, שמכירת האדמות לנוכרים אסורה מהתורה משום “לא תחנם” , מעבר לכך אם המכירה בוצעה על ידי שליח – אין לה תוקף כי אין שליח לדבר עברה . אך תומכי ההיתר התייחסו לטענה זו בכמה דרכים: 1 .איסור “לא תחנם” תלוי בקדושת הארץ לעניין המצוות התלויות בארץ.
לכן האיסור חל רק בזמן שהמצוות התלויות בארץ נוהגות מן התורה. אבל בימנו קדושת הארץ נוהגת מדרבנן בלבד, וכן גם איסור “לא תחנם”. 2 . האיסור חל רק על מכירה הנותנת לקונה הנוכרי אחיזה בקרקע . אבל המכירה לפני השמיטה מטרתה הפוכה – לחזק את האחיזה בקרקע של המוכרים היהודים, שיוכלו להמשיך ולהתפרנס מחקלאות. 3 . האיסור חל רק על מכירה לצמיתות, או על השכרה, אולם מכירה זמנית, למשך שנת השמיטה בלבד אינה נכללת לא בגדר “מכירה” ולא בגדר “שכירות” ולכן הדין לא חל עליה. 4 . לדעת אלו שאינם רואים את המוסלמים כעובדי עבודה זרה , ומתעלמים מהקשר של יושבי הארץ לשבעת העממים האיסור חל רק על שבעת העממים אבל אין איסור למכור למוסלמים וישמעאלים.
