“כוס של ברכה” הוא כינוי בהלכה לכוס יין שהברכה עליה ככוס יין מזווגת לברכה נוספת. הברכה על כוס היין מתבצעת במהלך טקסים שונים, כדוגמת: קידוש והבדלה, ארבע כוסות בליל הסדר, אירוסין ונישואין, שבע ברכות, ברית מילה, פדיון הבן, ולעיתים גם בברכת המזון רגילה. בכל אלו יש ברכה מיוחדת המתאימה לתוכן האירוע, ובשעת אמירתה המברך אוחז בידו כוס יין, ומברך עליה “בורא פרי הגפן”. הוספת כוס היין בהזדמנויות אלו נועדה להעניק כבוד וחשיבות לטקס.
החיוב לצרף כוס יין לקיום המצוות האמורות נובע ממקורות שונים , ובדרגות חשיבות שונות. ה”כוס של ברכה” החשובה ביותר היא זו של הקידוש בליל שבת: נאמר בתורה “זכור את יום השבת לקדשו”, ופירשו חז”ל שיש להזכיר את השבת עם כניסתה, והזכרה זו יש לעשות בשילוב שתיית יין דווקא: “זוכרהו על היין”. הראשונים חלוקים בדעתם בשאלה האם צירוף היין הוא חובה מן התורה, או שאין זו אלא אסמכתא לתקנת חכמים.
שאר ה”כוסות של ברכה” לכל הדעות אינן מחויבות מן התורה, אלא שגם בהם יש הבדל במעמדן ההלכתי: ארבע כוסות בליל הסדר נקבעו על ידי חכמים כחובה מדרבנן. לעומת זאת צירוף הכוס לברית מילה, נישואין ופדיון הבן אינו מוזכר בתלמוד כלל, וזהו מנהג מתקופת הגאונים לצרף את היין לשמחות, על סמך המימרא (ברכות ל”ה ע”א) “אין אומרים שירה אלא על היין”.
באשר לברכת המזון, קיימת מחלוקת תנאים האם היא “טעונה כוס”, כלומר, האם חייבו חכמים לברך בצירוף כוס יין דווקא. המחלוקת לא הוכרעה לגמרי בין פוסקי ההלכה, והדעה המקובלת והנהוגה היא שהדבר אינו מחויב, אלא שאם כמה אנשים אוכלים יחד וחייבים בזימון – רצוי (“מצווה מן המובחר”) לברך על הכוס.
הגמרא מונה עשרה דברים שנאמרו ב”כוס של ברכה” : א . הדחה. ב . שטיפה. ג . חי. ד . מלא. ה . עיטור. ו . עיטוף. ז . נוטלו בשתי ידיו. ח . נותנו בימין. ט . מגביהו מן הקרקע טפח. י . נותן עיניו בו. ויש אומרים : אף משגרו במתנה לאנשי ביתו. רבי יוחנן אומר: “אנו אין לנו אלא ארבעה בלבד: הדחה ושטיפה, חי ומלא”.
הרמב”ם בהלכות ברכות (ז, טו) מביא רק את ארבעת התנאים של רבי יוחנן, ונראה שסבר בדעתו שאין צורך בשאר הדברים כלל. אבל השו”ע (קפג, א-ה) מביא את שאר הדברים גם כן (כולל לשגר ברכה לאנשי ביתו), פרט לעיטור ולעיטוף, כ”הידור מצווה” לכתחילה.
בכוס של ברכה יש מספר הלכות חלקם בכוס, חלקם ביין , חלקם במברך, חלקם בברכה .
בכוס – עליה להיות שלמה ונקייה, ואם יש בה שאריות משתייה קודמת – יש לשוטפה מבפנים ומבחוץ (שטיפה והדחה) , ובדיעבד או כאשר אין מים, ניתן לנקות את הכוס עם מפית.
ביין – היין צריך להיות מעורב במים ( בתלמוד נאמר שרבע מהכוס יהיה יין והשאר מים, משום שהיין בימיהם היה חזק, וקשה היה לשתותו בריכוז גבוה יותר.) בימנו אין צורך בתוספת מים ( הבית יוסף הביא מנהג להוסיף מעט מים ויש נוהגים להוסיף שלוש טיפות בלבד) . בתלמוד נאמר שהיין צריך להיות “חי” , ומובנו הרווח – יין ללא מים. לכן יש מפרשים לתת תחילה את היין החי ולאחר מכן להוסיף את המים. ויש מפרשים ש”חי” מובנו- יין טרי מבקבוק שנפתח זה עתה , ולכן המהדרים עושים כשתי הדעות. כמות היין היא רביעית הלוג, על פי האומדן המקובל זה 86 סמ”ק. בתלמוד נאמר שהכוס צריכה להיות “מלאה” , מקובל לפרש שהכוונה למילוי על כל גדותיה, ויש מפרשים שהכוונה למילוי כמקובל בשתייה ותו לא. אם טעמו מן הכוס , ולו מעט – מה שנשאר בכוס אינו ראוי לברכה הכוס נקראת “כוס פגומה” , אלא אם כן יוסיפו עליו מעט יין חדש.
במברך – יש לאחוז את הכוס בשתי הידיים, כדי להמחיש את החיבה למצווה זו, ולהרימו עד גובה טפח (כעשרה ס”מ) מעל השולחן. לאחר מכן יש לאחוז את הכוס ביד ימין בלבד, ללא תמיכה של השמאל, . אדם שלא יכול להרים את הכוס (כגון חולה פרקינסון), ויש לו צער למסור את קיום המצווה לאחר – יכול לאחוז בכוס כאשר היא מונחת על השולחן, שכן הרמת הכוס אינה מעכבת.
בברכה – בשעת הברכה יש להסתכל על הכוס, כדי שלא להסיח את הדעת מתוכן הברכה. המברך אסור לשוחח בנושאים אחרים מאז שקיבל את הכוס, ושאר השומעים אסורים לשוחח מאז שהמברך התחיל את ברכתו ועד שתיית הכוס. יש לשתות מן היין לגימה מלאה רצוי שגם השומעים את הברכה ישתו, אחרי המברך. במיוחד צוין בתלמוד שיש לכבד בשתייה את בעלת הבית.
