המשנה במסכת אבות קובעת שמחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים, ואילו מחלוקת שאינה לשם שמים אין סופה להתקיים. המשנה מביאה דוגמה למחלוקת שהיא לשם שמים – מחלוקת הלל ושמאי. מנגד מביאה המשנה גם דוגמה למחלוקת שאינה לשם שמים – מחלוקת קורח וכל עדתו. מהי הכוונה ‘סופה להתקיים’? אם ניקח את הדוגמה של מחלוקת הלל ושמאי אנו יודעים שבדרך כלל נקבעה הלכה כביתו של הלל ולא כבית שמאי.
ובכל זאת אומרת הגמרא במסכת עירובין שיצאה בת קול ואמרה “אלו ואלו דברי אלקים חיים, והלכה כבית הלל”. דברי שמאי וביתו אינם טעות, הם דברי אלקים חיים. הם זווית הסתכלות אחת ויש בהם צד אמיתי. כמובן שגם בדעת בית הלל יש צד אמיתי – וכשצריך להכריע כיצד לנהוג בפועל – ההכרעה היא לנהוג כבית הלל. זו גם הסיבה שהניגוד למחלוקת הלל ושמאי איננה ‘מחלוקת עדת קורח מול משה ואהרן’ – אלא ‘מחלוקת קורח וכל עדתו’. מסביר המלבי”ם שכל עדת קורח היתה חלוקה בתוכה, ומטרותיו של כל אחד מהם היו שונות ממטרותיו של חברו.
משה ואהרן, לעומתם, מחלוקתם היתה אמיתית ולשם שמים ולכן המחלוקת השלילית מכונה ‘מחלוקת קורח וכל עדתו’. ננסה לתאר לנו את משה שעובר מאדם לאדם ומסביר לכל מאתים וחמישים החולקים על אהרן את המבחן שייערך להם למחרת… הוא ודאי ניסה לשכנע כל אחד מהם שלא כדאי לו להשתתף ב’מבחן’ הזה, ולהביא קטורת יחד עם אהרן. הרי ודאי שרק אחד ייבחר, “וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק הוּא הַקָּדוֹשׁ”, וכל השאר – כנראה שימותו. מה חשב כל אחד ממקטירי הקטורת? אין ספק שאם הוא היה חושב שהוא עלול למות הוא היה מוותר על התחרות. כנראה שכל אחד מהם היה משוכנע שהוא הקדוש והצדיק ביותר… זו דוגמה מצויינת לכך שכאשר יש מחלוקת שאינה לשם שמים – כל צד רואה רק את מה שהוא רוצה לראות, ומשוכנע שהוא צודק ואין שום אמת בצד השני.
האמת היא שכנראה שהם אכן היו צדיקים, אבל לא בדרגה של אהרן, ואם הם היו יותר ענווים, ומצליחים לראות גם את מעלת האחרים שסביבם הם היו נמנעים מלהשתתף בניסיון המסוכן הזה. ואכן, כך מסבירה הגמרא מדוע הכריעו להלכה כעדת בית הלל על פני בית שמאי: “מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן – מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן”. כלומר, בית הלל זכו שתיקבע ההלכה על פי שיטתם, דווקא בגלל שהם כיבדו והעריכו את דעת בית שמאי, והיו מקדימים את דעת בית שמאי לפני שאמרו את דעתם. היכולת להתווכח מתוך ענווה וקשב אמיתי לדעה החולקת – זוהי הדרך למחלוקת שהיא לשם שמים, ושסופה להתקיים. ורק מי שאינו יודע להעריך את הצד השני, ולא מקשיב לדבריו, ומשוכנע מראש שכל האמת רק אצלו – הוא זה שיכול באטימות נוראית להאשים את האיש שהתורה מעידה עליו שהוא העניו באדם – ולומר למשה ולאהרן “ומדוע תתנשאו על קהל ה’ “. שנזכה ללמוד תורה מתוך ענווה והקשבה, ושכל המחלוקות שלנו יהיו רק לשם שמים.
