יום שישי, ו’ תמוז התשפ”ד
Search
Close this search box.

שתף:

אין מחזיקים במחלוקת

"ויקם משה וילך אל דתן ואבירם וילכו אחריו זקני ישראל" .( טז, כה ) "ויקם משה וילך" – אמר רב אשי מלמד שאין מחזיקין במחלוקת . אמר רב, כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו, שנאמר "ולא יהיה כקרח ועדתו" (סנהדרין ק"י ע"א).

בגמרא נאמר שמשה רבינו הלך לדתן ואבירם כדי לנסות לגדוע את המחלוקת שהתעוררה בינו לבין קורח, משום שאין מחזיקים במחלוקת. ההחזקה במחלוקת אסורה אף משום הלאו: שנאמר “ולא יהיה כקורח ועדתו”. הרמב”ם לא מנה את מצווה זו במניין המצוות ובהקדמה לספר המצוות (שורש שמיני) הוא מסביר שפשט הפסוק אינו איסור להחזיק במחלוקת, והגמרא שפירשה אותו כך זה רק אסמכתא, ופשט הפסוק הוא שלא יקרה בעתיד עונש של בליעת האדמה ושריפה כפי שקרה לקרח ועדתו. אמנם הרמב”ן מונה את הלאו . יש שהסבירו שהרמב”ן הבין שהלאו הוא רק על אדם שמעורר מחלוקת על הכהונה, אך היו שהבינו שלפי הרמב”ן הלאו עוסק בכל מחלוקת.

הסמ”ג (לאוין קנז) מנה את הלאו הזה כאיסור. רבינו יהונתן (על הרי”ף כ ע”א) הסביר שגם אדם “שהדין עמו” כמו משה רבינו, כלומר, שבטוח שהוא צודק, אסור לו להחזיק במחלוקת, ועליו לעשות את כל הניסיונות על מנת ליישב את ההדורים, וכמו שמשה רבינו הלך לקראת דתן ואבירם כדי שיחזרו בהם. רבנו יונה מגירונדי ב”שערי תשובה” מונה בשער השלישי (אות נ”ח) אזהרות התלויות בלשון, ובתוכן: “ולא יהיה כקורח וכעדתו” – אמרו רבותינו ז”ל: כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו, שנאמר: “ולא יהיה כקורח וכעדתו”. וחמור עניין המחלוקת, עד כי- “מותר לספר לשון הרע על בעל המחלוקת, שנאמר: ‘ולי אני עבדך ולצדוק הכהן ולבניהו בן יהוידע ולשלמה עבדך לא קרא’ “. אלא ששטר זה – איסור מחלוקת בכלל – שוברו בצידו, שכן בסעיף שאחריו כותב רבנו יונה: “מי שאינו מחזיק במחלוקת על המתייצבים על דרך לא טוב ומושכי העוון, הרי הוא נענש מפשעיהם… ועובר בלאו, שנאמר ‘ולא תשא עליו חטא’…”. ויש לעיין בדבר, הלוא ממשה רבינו למדנו כי אף כנגד המתייצבים על דרך לא טוב אין להחזיק במחלוקת, שהרי הוא ביקש להפיס דעתם של דתן ואבירם. וממעשהו זה של משה למד ריש לקיש לכל האדם, שאין להחזיק במחלוקת, ואפילו כשהדין עימו. על כל פנים, מדבריו עולה, כי אין איסור מחלוקת, לאו כשאר הלאוין, שאם כן, לא היה בזה היתר לצורך מניעת עוון של אחר, שאין אומרים לאדם – “עבור על לאו כדי למנוע חברך מלאו”. אלא נראה שזה עניין חמור – בעיקר בשל תוצאותיו, אך אם יש סיכוי שיביא לתוצאות חיוביות אף מצווה בדבר, לדעתו. רבי מלכיאל טננבוים (דברי מלכיאל ג, עג) הסביר שהאיסור אינו רק על האנשים בעלי המחלוקת בעצמם, שכן דבר זה וודאי אסור, אלא האיסור הוא גם על אנשים שעוזרים ומתקהלים עם בעלי המחלוקת ועוזרים להם, שכן בלי אנשים שעוזרים לא היו קמים בעלי המחלוקת, ודבר זה נלמד מכך שמשה שלח לקרוא דווקא לדתן ולאבירם, ולא לקרח, זאת משום שדתן ואבירם היו אנשים שהחזיקו ותמכו במחלוקת ולא בעלי המחלוקת עצמם.

לדעת החפץ חיים על איסור הלאו עובר אפילו אדם שמדבר לשון הרע, כיון שגם אדם שמדבר לשון הרע, ובכך יוצר מחלוקת עובר על האיסור “ולא יהיה כקורח וכעדתו” וזאת משום שהוא מוסיף מחלוקת. נראה מדבריו שהאיסור כולל כל דבר שעלול לגרום למחלוקת. הגרז”ן גולדברג (מוריה אב תשמ”ו עמ’ סה) הסביר שאיסור המחלוקת כלל אינו שייך באנשים שלומדים תורה וחולקים אחד עם השני מתוך אהבה ורעות. האיסור קיים אך ורק באופן שהמחלוקת מביאה לידי מריבה וקטטה ואז בגלל האיסור יש לעשות את כל הפעולות על מנת להשלים בין האדם ובין בעל המחלוקת שלו. והביא בשם רבי יהונתן אייבשיץ (יערות דבש ב, א) שאף שכל אדם אומר שמחלוקתו היא לשם שמיים, המשנה אומרת שיש דרך פשוטה וקלה לבדוק את זה, אם המחלוקת היא מחלוקת כמו בית שמאי והלל שאהבו אחד את השני אז המחלוקת היא לשם שמיים, לעומת זאת אם המחלוקת היא מחלוקת כמו קרח ודתן ואבירם שהייתה עם מריבה וקטטה אז היא אינה לשם שמים ויש לברוח ממנה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ההרשמה התבצעה וצוות הללויה ירשום את האותיות בספר עבור החיילים הגיבורים שלנו. יחד ננצח.

שימו לב!

כדי לכתוב ספר תורה וכדי להמשיך ולעמול אנו זקוקים לעזרתכם

השקיעו מספר דקות והוסיפו זכויות לעם ישראל