כל עניני קדושה ועבודת השם דורשים סדר. בהעדר סדר נכון עלולים עניני הקדושה הגדולים ביותר להשתבש חס ושלום.
אריכות לשונה של התורה בעניין הדגלים והקביעה מי הם השבטים השייכים לכל דגל ודגל, אופן חנייתם ונסיעתם, פרטי ההלכות בעבודת המשכן ובנשיאת כליו בעת המסעות במדבר -מלמדים על נחיצותו ומעלתו הגדולה של הסדר.
על הפסוק: “ויחן שם ישראל נגד ההר” אומרים חז”ל במכילתא: “כאיש אחד בלב אחד”. עד כאן היו נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת אבל כאן השוו לב אחד. כשהיו כולם באחדות היו ראויים לקבל את התורה.
על התורה נאמר: “דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום”
והביאור הוא ששלום היינו שלמות – כל דבר מה שנצרך לו ואינו יוצא מן הסדר ומן הגדר שנקבע לו. מחלוקת, לעומת זאת, היא יציאה מן הסדר – אחד נכנס לתחום חברו או רוצה להיכנס, וחברו אינו מניח לו. ומאחר שהתורה נתיבותיה שלום, היא מחייבת שלמות אמיתית, ואי אפשר לתתה לישראל כאשר הם במחלוקת. אם הם אינם מקיימים הסדר המחויב מצד השכל ומצד הדרך-ארץ, לא כל שכן יקיימו הסדרים המקיפים הכל של התורה. נמצא אפוא, שבזכות מעלת הסדר נמצאו ישראל ראויים לקבלת התורה.
הבריאה המסודרת כולה בסדר נפלא עד מאוד, מהווה עדות לסדר העובר כחוט השני בכל התורה, שכן אמרו חז”ל “אסתכל באורייתא וברא עלמא”-התורה היא שורש קיומו של העולם. כמו כן התורה היא תכלית הבריאה, כמאמרם ז”ל: “בראשית – בשביל התורה שנקראת ראשית”.
ומכיוון שהתורה מושתת על הסדר, צריכה העלייה הבלתי פוסקת הנדרשת מן האדם, להיות מדורגת ומסודרת. הקופץ לדרגה שאינה ראויה לו עלול ליפול לגמרי, בדיוק כשם שילד שסיים ללמוד א”ב אינו יכול להתחיל מיד בלימוד גמרא ותוספות.
אחרי מתן תורה אין מציאות של ענייני רשות בעולם. הכל חובה ומצוה, אין מניעה ואיסור, הכל מסודר על פי התורה. במקביל, הסדר הוא מכשיר יעיל מאין כמוהו לניצול הזמן לתורה ולעבודה.
בספר “תנועת המוסר”, בפרק המתאר את דרך חינוכו של ר’ זונדיל זצ”ל מסלנט, נאמר:” מעיקרי חינוכו הם – מידות המתינות, מנוחת הנפש, סדר ודרך ארץ, שראה בהם תנאי ראשון לחיים יציבים ועקביים ולהשקפות מחושבות וקבועות. הוא היה אומר: “אי הסדר גורם לבלבול הדעת, במהלכו ובסידורו בדרך ארץ, הנהו גם מבולבל בעבודת השם”.
הבלבול ואי-הסדר אינם מתחילים דווקא מהדברים הגדולים אלא אף בעניינים הפעוטים ביותר: מעמידה מרושלת, מהליכה בלתי קצובה….מנהגו היה יום יום לרשום את סדר יומו מכל אשר עליו לעשות, ופעם ראו ברשימתו לערב החג בתוך שאר הדברים: “לנקות את הרבב מעל מעילו”.
עוד מאריך בספר “תנועת המוסר” בתיאור ההקפדה על הסדר בבית מדרשו של הסבא מקלם זצ”ל, ובין השאר נאמר שם: “אולם כבר אמור שבבית התלמוד לא ראו בסדר ענין חיצוני גרידא, כי אם תכונת נפש שורשית וראי להשקיף בו על המצב הפנימי. אם יש דבר שאיננו כשורה בחיצוניותו של אדם, הרי זה אות שיש ליקוי בפנימיותו. מי שחפציו מבולבלים, גם רעיוניו מבולבלים. ומי שאינו מקפיד על ניקיון ביתו, אינו מקפיד גם על טהרת רוחו.
רש”ז נסע פעם לבקר את בנו ר’ נחום זאב, בעודו בחור הלומד בעיירה שעל יד וילנא. מספרים שבא ישר לבית מלונו ובדק קודם כל את המזוודה שלו, ורק לאחר שמצא שהיא מסודרת הלך לראותו. רש”ז לא בחן את בנו בדברי תורה. לא חקר על הנהגתו. מסדר חפציו לבד נוכח כי הכל אצלו כשורה.
