“סור מרע” הוא תנאי מוקדם ל”עשה טוב”

כאשר מתבוננים בנאמר פרשת “לך לך”, אנו עומדים ומשתאים לנוכח גדלותם. אברהם מקיים ללא הרהור את צו ה’ ללכת מארצו, ממולדתו, ומבית אביו ,אל ארץ לא נודעת. עמו עומד בניסיון גדול זה, גם לוט בן אחיו. לכאורה יש במעשה של לוט גדלות נוספת, שכן בניגוד לאברהם הוא לא נצטווה כלל לעשות זאת.

נשאלת השאלה :כיצד יש להבין את אשר אירע זמן לא רב אחר כך. כאשר אברהם אומר ללוט :”הפרד נא מעלי”, לוט אינו מהסס ובוחר בסדום ארץ שכולה משקה. הוא אינו נרתע מאנשי סדום הנמצאים בשפל המדרגה של מוסר ומידות, והולך לגור עמם. ולא עוד, שבלכתו לשם הוא מכריז: “אי אפשי לא באברם ולא באלוקיו”. כיצד תתכן נפילה כזו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא?
את סוד העניין מגלה לנו “אור יהל” שלעיתים אנו רואים בני אדם הרוצים להיטיב את דרכם ,ועל אף הכל הם אינם משתנים. סיבת דבר, שלא עקרו ולא נטשו את דרכם הרעה. במצב כזה, בוודאי לא ישיגו את אור המעלות אשר בהן הם חפצים.
דומים הם לכותב על נייר כתוב ,שאף אם כתיבתו ברורה, היא אינה ניכרת.

לכן מי שרוצה לקנות את מעלות התורה, היראה והמידות והטובות, חייב לעקור ולשרש תחילה את כל הרגליו תכונותיו ואת מידותיו הרעים. רק אז יוכל להגיע אל המעלות הטובות ולקנות אותן קנין עולם. לכן נאמר לאברהם “לך לך מארצך, ממולדתך ומבית אביך”. אומנם תחילה יוצאים מן הבית, אחר כך מהעיר ורק לבסוף מהארץ. בכל זאת כאן, כשמדובר על היציאה מהתכונות ומכל ההרגלים שנשתרשו בו עד יום צאתו, הסדר הפוך. יש ללכת בהדרגה מן הקל אל הכבד. תחילה יש לעזוב את ההרגלים שקנה על ידי הישיבה בארץ ההיא, אחר כך אפשר להיפרד גם ממה שנדבק בו בעיר מולדתו ולבסוף גם ממה שהושפע במקום שהיה דבוק ביותר – בית אביו. רק אז אפשר להתפנות להשגת המעלה – “אל הארץ אשר אראך”.
זה פשר ההבדל בין לוט לבין אברהם. אברהם הלך לבקש מעלות, רק אחר שנטש את כל מה שהיה בו מקודם. אבל לוט, שאומנם רצה להדבק במעלותיו של אברהם והלך עמו, את תכונותיו הקודמות לא עזב. לכן בשעה שהגיע לניסיון של חמדת הממון, גברה עליו תכונתו הפנימית, עד שעזב את אברהם והתדרדר עד שיתחבר לאנשי סדום. מכאן בניינו הרוחני של האדם מותנה בעקירת הרע שבפנימיותו

נראה שכלפי חוץ נראו אברהם ולוט שווים בעמידה בניסיון של “לך לך”, אך בפנימיותם היה המרחק ביניהם גדול עד מאוד. אברהם עקר את כל מורשת העבר, ופינה את כל לבבו לקבלת מלכות שמים, כמו שנאמר “ומצאת את לבבו נאמן לפניך”. הוא התאים את עצמו בשלימות לצו ה’ ולתורתו. לעומת זאת, לוט הלך עם אברהם כל זמן שהדבר תאם לרוחו ולרצונותיו. הוא לא עקר את עברו מתוכו. הוא עשה חשבון שכדאי לו ללכת עם אברהם ,ולהיות היורש הבלעדי של העושר המובטח לו. אולם כאשר קרץ לו העושר המצפה לו בסדום המשגשגת, הוא החליט: אי אפשי לא באברהם ולא באלוקיו -“ננתקה את מוסרותימו”.

ייתכן שזהו גם פשר ההבדל בין רות לעורפה. גם הן צעדו יחדיו כברת דרך ארוכה, וביחד ביטאו בבכי מר את רצונן העז לא להיפרד מנעמי כמו שנאמר “ותשנה קולן ותבכינה עוד” ואמר חז”ל “תש כוחן, שהן מהלכות ובוכות”. והנה בהמשכו של פסוק זה נאמר: ותשק ערפה לחמותה, ורות דבקה בה”. ברגע של ניסיון ,שבו העמידה אותן נעמי על ידי דבריה ההגיוניים ,יוצאת האמת לאור. לעורפה מתברר שההליכה עם נעמי אינה מתיישבת עם חלומות התענוגים שלה, ואילו רות מתאימה את צעדיה לאור הדבקות בתורה. ועל כן היא אומרת :”באשר תלכי אלך” וגו’,ללא סייג וללא תנאי. נעשה ונשמע.