פרשת בלק- דבר הרב
ב”ה
מהרסיך ומחרביך ממך יצאו
בפרשת בלק אנו לומדים על אחד הניסים הגדולים שנעשו לעם ישראל, בהפוך השם את הקללה לברכה, ואת אהבת השם הגדולה לעמו, בכך שממש שינה את סדרי הטבע עבור עמנו עם ישראל.
שכן בלעם הרשע היה מלומד בלהוריש עמים שלמים, והיה בו כח מוכח לפגוע במי שרצה ולהועיל במה שברך. (שהרי בכוחותיו השפיע על כבישת סיחון את חשבון, מיד המואבים) וכפי שאמר לו בלק “כי ידעתי את אשר תברך מברך ואשר תאר יואר”. ומבואר בגמרא שיש רגע מסויים ביום שבו הקב”ה קבעו כרגע של זעם, שבו מתפרצים כוחות הדין בצורה עוצמתית, ושם יכל בלעם לפגוע במי שברצונו, משל הוא מחזיק פצצת אטום בידו. ולא חושש להפעילה כנגד מי שחפץ להשמידו. וכעת על אף שהדבר כבר הוטבע בעולם ואצל בלעם הוחזק שיש לו את הכח בטחוני החזק מכל צבא בעצם (שהרי בלק הגיע אליו כמוצא אחרון לאחר שהמלכים החזקים סיחון ועוג נוטרלו), ובכל זאת מאהבתו הגדולה לעם ישראל, הקב”ה שינה לגמרי את מערכות הטבע שהוא בעצמו קבע, ופשוט ניטרל את ה”אטום” הזה – מהשקע שבחשמל כביכול, הוא פשוט לא זעם. כמאמר בלק : “מה אקב לא קבה אל”!
ובכל זאת מצא בלעם הרשע דרך לפגוע בעם ישראל, ובשנאתו הנוראה הוא נתן עצה (חכמה להרע) לבלק, שישתדל לגרום לבני ישראל ליפול בגדרי צניעותם באמרו אליקיהם של אלו שונא זימה, וגרם לבני ישראל לזנות אחרי בנות מואב ולעבוד את אלהיהם הנבזים. ובכך גרם לכך שהפגיעה בעם ישראל תהיה מתוך עצמם, כלומר בלעם הבין שאיש בעולם לא יוכל לפגוע בעם ישראל אם לא שעם ישראל יגרמו לעצמם את הפגיעה! וכמשל המובא על כבשה שהרועה מוביל אותה בין שבעים זאבים, וכשרואה הכבשה שהזאבים חביבים ומחייכים, חושבת היא בתמימותה שהם בסך הכל חברים, עד כי טוענת שאין לה צורך עוד ברועה, ולא עוד אלא שמתרועעת עם הזאבים באופן שהוא נגד רצונו של הרועה, ועד כדי התרסה. שבמקרה כזה על אף שהרועה לא מפקירה חלילה בשיני הזאבים הטורפים. אך בהחלט מוכיחה על כך ומעמידה במקומה.
ומזה נלמד מסר גדול לחיינו, שהרי ככל שאדם מתגבר מבחינה רוחנית הוא לומד לבטוח עוד ועוד בחסדי השם המצויים עמנו תמיד בכל עת ובכל שעה. החסדים הם כל כך טבעיים וההשגחה כה מדוייקת עד כי לפעמים עלול האדם להרגיש (בחסות יצרו), כי הדברים מתנהלים מעצמם ואין צורך חלילה בהתערבות מאת השם. ודווקא אצל אדם שכזה שכבר ראה הרבה השגחה (כדוגמת בני ישראל במדבר שראו ניסים על גבי ניסים) הנה דווקא אז, יכול האדם להתייחס באדישות לחסדי השם הנמצאים עמו בכל עת, ואף לשכוח, ולהתעלם. בנקודה זו וודאי יוכיחו השם, , כי השם חפץ בתיקונו ובתשובתו של בנו, וכדברי משה רבינו “וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו יהוה אלהיך מיסרך”.
כלומר כשהאדם תמים עם השם ומחובר אליו ואחוז בו, וברור אצלו עוד ועוד כי אין כח בעולם, לא בעליונים ולא בתחתונים שיכול להועיל או להזיק לו, וממילא שם בטחונו בהשם לבדו, מתקיים אצלו בכל המובנים הפסוק “השם בדד ינחנו ואין עמו אל נכר”, כי ניכר עליו שהוא בנו אהובו השמור של הקב”ה, ואין לו פחד ומורא מדבר בעולם, וכל המאורעות הלא רצויים רק חולפים עוברים בצילו, משל היו תעתוע ונסיון. “כי אין חיה רעה מושלת באדם אלא אם כן נדמה לה כבהמה”, ולכן כל זמן שיהודי מתנהג כמו יהודי (מלשון הודאה) ומודה ומתחבר לבוראו, וזוכרו בכל עניין ויודעו בכל דרכיו, הנה ממילא “מה יעשה אדם לי”, והוא שמור ומוגן מכל פגע בעולם.
כל הבעיות מתחילות דווקא בתוכנו. וכמאמר הנביא ישעיהו “מהרסיך ומחרביך ממך יצאו”, כי עם ישראל רק הוא יכול לפגוע בעצמו, כי רק אותו השם מרומם בכוונה פנימית ומאידך רק אותו השם משפיל לכוונה פנימית. (כי כל שאר ענייני העולם הם בחיצוניות העניינים, ולא לתכלית פנימית שכזו). ולכן כשעם ישראל שוכח את בוראו, שוכח את מצוותיו, שוכח את אחיו, שוכל את תורתו וכו’, הוא פוגע בעצמו פגיעה קשה, שמקורה מחינוך אב את בנו שפונה מכל עסקיו כדי לעסוק בדינו.
ומזה נלמד בדיוק לכיוון ההפוך : שכשעם ישראל מחובר, שעם ישראל לא עוסק בפוליטיקה (פה-לי-תיק) המפרידה ממילא בין חלקים שונים בעם, שעם ישראל עוסק במצוות ובאהבת ישראל, שעם ישראל עוסק בתורה הקדושה ובתפילה ובאהבת השם, ממילא אין מה שיכול לעצור אותנו מלקבל את הגאולה הכי גדולה ומכובדת, בניסים גלויים ובבניין בית המקדש. כל מה שנשאר לנו הוא להתעורר. כי בשוב השם את שיבת ציון משל היינו כחולמים. במהרה בקרוב אמן!
