“ויצא יעקב מבאר שבע וגו”
“אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי” אמר (יעקב), אליעזר כשהלך ליקח לרבקה מה כתיב “ויקח העבד עשרה גמלים”, ואני לא נזם אחד ולא צמיד אחד. ואמר מה אני מאבד מבטחוני עזרי מעם ה’ עושה שמים וארץ”.
אומר בעל “בית הלוי” שהמדרש דורש “עזרי” לעניין נשיאת אישה, מלשון “אעשה לו עזר כנגדו”. ומכאן יש ללמוד על גודל מידת הביטחון שטבועה היתה ביעקב אבינו. בטבע בני אדם, גם כאשר הם בוטחים בה’ עדיין חוקרים בשכלם באיזה אופן ישיגו את הדבר הנצרך להם. ואפילו אם הם מצידם אינם עושים כל השתדלות, מ”מ רוצים הם לדעת איך יעשה להם ה’ את הישועה, כגון כאשר הם זקוקים לכסף, הם שואלים את עצמם האם יזמין להם רווח, או שמא ימצאו מציאה וכדומה? בעצם אין בזה חיסרון במידת הביטחון, מאחר שגם לסיבות אלו אין שום דרך איך להשיג אותן, ללא סייעתא דשמיא. אף על פי כן ראה יעקב מחשבה זו כחיסרון. מסיבה זו חזר בו מיד לאחר שהרהר בשאלה “מאין יבוא עזרי”, ואמר: “למה לי לבטוח בסיבה שבה אשיג את ה”עזר”? ” עזרי מעם ה’ !” – גם בלי שום סיבה אוכל להשיג את ה”עזר כנגדו” עד כאן.
בתורת הביטחון ידועות שתי שיטות: האחת היא שיטת בעל “חובת הלבבות ” שאמר על האדם להשתדל ואל לו לסמוך על הנס. השיטה השנייה היא של הרמב”ן הסובר, שיש לאדם להשליך יהבו על ה’ ואין עליו שום חובת השתדלות.
הבא מנובהרדוק זצ”ל הכניס ראש בין ההרים הגבוהים הללו וקבע בשם רבי ישראל מסלנט זצ”ל שמידת הביטחון של בעל חובת הלבבות ראויה להמון העם, אבל תלמידי חכמים צריכים לנקוט בשיטת הרמב”ן ולבטוח בה’ בלי כל השתדלות כדרכו של רשב”י. ואם כי אמרו חז”ל: “רבים עשו כרשב”י ולא עלתה בידם”, יש לדקדק “רבים” דווקא, אבל יחידים ראויים ללכת בדרך זו.
אצל יעקב אבינו אנו מוצאים, לפי פירוש “בית הלוי”, שהפליג אל מעבר לשיטת הרמב”ן. לא זו בלבד שלא נקט בשום השתדלות, אלא אף לא חשב על הסיבה שדרכה תצמח ישועתו.
בספר “מדרגת האדם” הדן בדרכי הביטחון מביא הסבא מנובהרדוק זצ”ל מעשה שאירע בזמן האלשיך הקדוש. איש אחד שכל ימיו התפרנס מהובלת חומר וטיט בעגלה הרתומה לחמור, שמע יום אחד את האלשיך מדבר על מידת הביטחון העליונה הטהורה מכל השתדלות. אמר לעצמו: “למה לי לעמול קשה כל ימי חיי? כיוון שיש מין ביטחון כזה, הרי כל השתדלותי מיותרת!” קיבל על עצמו החלטה נחושה לבטוח בה’ בכל ליבו, והלך וישב כל היום ליד התנור ואמר שם פרקי תהילים. כאשר באו אשתו ובני ביתו לטבוע ממנו שיצא לעבודתו, גער בהם ואמר: “וכי משוגעים אתם רחמנא ליצלן? הלא שמעתי בפירוש מהאלשיך שאם אדם בוטח בה’, באה לו מחייתו בלי שום סיבה. למה לי לנסוע בקור ובחום בשעה שהדבר יבוא אלי ממילא!”
לימים מכרו את החמור ואת העגלה לגוי. הלך הגוי עם החמור לחפור גומה, נמצא שם אוצר גדול של זהב. מילא את השקים בזהב ונתנם על העגלה. אחר כך הלך לחפור עוד. לפתע נפלה אבן מההר ומת. משבושש הגוי לחזור, נשא החמור את רגליו, והלך לבעליו הראשונים, כהרגלו. פתאום נשמע קול בחצר הבית, ומצאוהו טעון שקי זהב, באו בני ביתו של האיש ואמרו לו: “הושיע את בטחונך, כי מצא מצאת אוצר גדול!”
באו תלמידי האלשיך אל רבם ושאלוהו: “במה גדול כוחו של האיש הזה יותר משלנו? אנו מבקשים כל כך את הביטחון ואין הדבר עולה בידינו, והוא שמע פעם אחת והלך וישב אצל התנור והשיג אוצר?
אמר להם האלשיך: “מוביל החומר, כאשר שמע אודות הביטחון לקח את העניין לליבו כמו שהוא, בלי שום ספק ובלי פחד, כאילו לא היה בעולם מציאות אחרת כלל. לא כן אתם, כיוון שיש לכם עדיין מעט פקפוקים וחששות, עדין חסרים אתם את השלימות בביטחון”.
