ממשיכים קדימה! אכלוס בית הכנסת “אחוזת הנשיא”.
דווקא בעיצומה של המלחמה שהיא מלחמה עצומה בין קודש לחול. דווקא עכשיו עם ישראל משקיע בצדקה האמיתית. בניית היהדות ובית התפילה. צדקה תציל ממוות אינה רק סיסמא. זוהי דרך חיינו. חיים לא של ניסים מקריים אלא ניסים אלוקיים המושתתים על היכולת שלנו להמשיך ולבנות ולהתקדם.
הצטרפו אלינו למאמץ האמיתי של סיום האיכלוס רגע לפני שמתחילים את עבודת הקודש פנימה.
בפרשתנו כתוב “וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא וגו'” וכבר תמהו המפרשים מדוע משתמשים פה בשם העצם “אנכי” שהרי עניין הסתרה היא לכאורה ההיפך מהשם הקדוש “אנכי” שמורה על שם עצמותו של הקב”ה. וגם מה שכתוב ביום ההוא, הרי יום מורה על גילוי, ועד לגילוי כל כך נעלה שיכול להעיר אפילו את ה”הוא” שמורה על הסתר והעלם. ולכן לא מובן איך הסתרה שייכת לגילוי כל גדול שכזה.?
בפרשתנו ישנו פסוק עם ציווי מעניין מאוד : “יְקִימְךָ יְהוָה לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָךְ כִּי תִשְׁמֹר אֶת מִצְות יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו.”. והיינו שמעבר לשמירת המצוות האמורה בפסוק. ישנו גם ציווי “ללכת בדרכי השם”. וצריך להבין מהו הפירוש הליכה בדרכי השם?
בפרשתנו : כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם; וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל שַׁעַר מְקֹמוֹ; וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ זוֹלֵל וְסֹבֵא; וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ.
פרשתנו מדברת על שופטים ועל שוטרים. ומסבירים חז”ל שהשופטים הם הדיינים שפוסקים ומכריעים את הדין. (על פי משפטי התורה כמובן). והשוטרים הם האוכפים את ביצוע פעולות הדין (רשות מבצעת).
אלא שבתפילת שמונה עשרה הנאמרת שלוש פעמים בכל יום חול אנו מבקשים : “השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה”. וכך הוא בישעיהו : “ואשיבה שפטיך כבראשנה ויעציך כבתחלה…” ולאן נעלמו השופטים? ומהו זה שבאו במקומם יועצים?
פרשתנו פותחת בציווי שהוא גם עצה אלוקית נפלאה : “ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה…. ”
את הברכה ואת ההיפך מהברכה בדרך כלל לא רואים בעיניים הגשמיות אלא בעיני השכל.
עיני השכל הם אמנם נמצאים בתוך שכלו של האדם ואינה ראייה גשמית, אך כשישנה “ראייה שכלית” היא חזקה עוד יותר מראייה גשמית.
הגמרא בסוף מסכת תענית אומרת כך על מחול הכרמים של השידוכים המפורסמים שהיו בטו באב : “…יפיפיות שבהן, מה היו אומרות: תנו עיניכם ליופי שאין אישה אלא ליופי , מיוחסות שבהן היו אומרות: תנו עיניכם למשפחה לפי שאין אישה אלא לבנים, מכוערות שבהן מה היו אומרות: קחו מקחכם לשם שמים ובלבד שתעטרונו בזהובים” (תענית ל”א.).
בפרשתינו נמצאת אחת המצוות היסודיות, הידועות והמפורסמות – מצוות “קריאת שמע”.
הגמרא במסכת מכות מביאה סיפור מדהים וזה לשונו (עם הערות על דעת עבדכם הכותב בלבד – בסוגריים)
אנו נמצאים בימי בין המיצרים. ימים שהם קשים יותר, וכבר חווינו בהם צרות רבות כעם, והרבה מאיתנו גם באופן אישי. אלו ימים שחז”ל מזהירים אותנו מפני הסכנה שבהם, ימים שבהם מוזכר חורבן בית המקדש.
שאלו פעם את הרבנית חיה מושקא מליובאוויטש מה הרגע הכי חשוב בחיים שלה. תשובתה הייתה : “עכשיו”!
בסיום פרשתנו ישנו סיפור מוזר לחלוטין. מסופר שבני ישראל נפלו בתוך עבודה זרה מוזרה ביותר הנקראת “בעל פעור”.
בפרשתנו מסופר שהעם היה צמא למים. הרקע לכך הוא שהבאר שהיה קיים לעם ישראל ארבעים שנה במדבר בזכות מרים הפסיק להתקיים עוד לאחר מיתתה, והעם היה צמא למים. והתלוננו קשות ובאו בתביעה למשה שיספק להם מים למחייה.
קרח חכם היה. עד לזמן חטא המרגלים הוא לא חלק על מעמדו של אהרן. כי הבין שיש קדושה עליונה ויש קדושה תחתונה. יש אחד שמסוגל
בפרשתנו מסופר כיצד משה רבינו שולח שנים עשר אנשים ברורים וחשובים. ומצווה אותם לתור את הארץ ולברר על טיבה. יש המפרשים שהבירור היה על מנת להודיע על שבחה כדי לחבבה בעיני העם, ויש המפרשים שהבירור היה כדי לתכנן אחר כך איך לכבשה בדרך ההשתדלות.
בפרשתנו “על־פי ה’ יסעו בני ישראל ועל־פי ה’ יחנו כל־ימי אשר ישכן הענן על־המשכן יחנו” – ומוסבר בגמרא שכיוון שנסעו וחנו על פי השם. נחשב להם כאילו היו כל הזמן במקום אחד. (על אף שבפועל ובגשמיות עברו מסעות רבים).
ישנה גמרא מיוחדת במסכת מנחות שאומרת כך (הסוגריים בתרגום חופשי) : “אמר רב יהודה אמר רב בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב”ה שיושב וקושר כתרים
בפרשתנו הקב”ה עוצר את כל ראשי העם ומבקש מהם לספור ולמנות את עם ישראל. ורש”י מפרש שמחיבתו ואהבתו של הקב”ה אליהם מונה אותם כל שעה.
אחת המצוות המופיעות בפרשתנו היא מצוות מעשר בקר. התורה מצווה אותנו לקחת אחד מכל עשר בהמות ולהקריב אותם קרבן להשם בבית המקדש בירושלים. שנאמר : “וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבר תחת השבט העשירי יהיה קדש ליהוה”.
בפרשת אמור לומדים להזהיר את הגדולים על הקטנים. החסידות מסבירה שמלמדים אותם לזהור, ורשב”י מלמד אותנו איך לעשות זאת קודם כל עם עצמנו.
השאת והבהרת והספחת הם סימני הצרעת בגשמיות אך בפנימיות התורה מסביר האלשייך הקדוש כי הם הסימנים של הגורמים לאדם לדבר לשון הרע
הלשון “צו” הוא לשון זירוז, אלא שבפנימיותו יש בו זירוז חיובי מאוד ואפילו קדוש.
למה להיות קטן בכלל? והאם יש עניין שארגיש את המעלות שלי? או שכדאי שלא תזוח דעתי עליי? ויש גם סיפור על ילד שחינוכו מביא אותנו עד לאדם הראשון.
בחודש ניסן המציאות משתנה – ההנהגה היא מצד שורש הבלי גבול, וההנהגה הופכת להיות ניסית יותר ויותר, צריכים לדעת להתייחס לזמן ולמקום בהתאם כדי לפעול את מה שצריכים לפעול.
איך ייתכן שניתן לקיים תורה ומצוות ועדיין להיות קרים ואדישים לאלוקות? והאם יש דרך לצאת מזה?
מגילת אסתר, היא גילוי והסתר בבת אחת. עמלק הוא חצוף, והוא מתנגד לכל דבר שבקדושה. כדי לגלות את מלכו של עולם, יש למחות קודם את עמלק.
